1938
1938 – שנת המאורעות הקשה ורבת ההישגים ביותר
מרדכי נאור
מהומות הדמים שיזמו הערבים נגד היישוב היהודי בשנים 1939-1936 נקראו "מאורעות", "המרד הערבי" ובמינוח מאוחר יותר "האינתיפאדה הערבית הראשונה". שנת 1938 – לפני 80 שנה בדיוק – הייתה השנה הקשה ביותר באותן שלוש שנים. במהלכה נהרגו כ-300 יהודים, מכלל 500 שנהרגו בכל התקופה. אולם בשנים אלה גם התחזקה ה"הגנה" בצורה ניכרת. על כמה נקודות ציון בקורות ה"הגנה" בשנת 1938 – בעמודים אלה.
הרמ"א הראשון
המפקדה הארצית (המ"א) של ה"הגנה", שהוקמה בשנת 1931, הייתה מבוססת על "פריטט": שוויון מספרי בין נציגי השמאל והימין ביישוב – שלושה לכל צד. היה בכך יתרון אחד וחיסרון אחד. היתרון: המפקדה ייצגה בדרך זו את רוב חוגי היישוב. החיסרון: שני הצדדים היו לרוב מסוכסכים והחלטות חשובות לא נתקבלו או נדחו.
בקיץ 1938 החליט יו"ר הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, לייעל את עבודת המ"א והציע לבחור חבר שביעי, לא מאחד הגושים, אלא מועמד נֵיטרלי, שישמש בתפקיד חדש – ראש המפקדה הארצית (רמ"א). המועמד היה יוחנן רטנר, פרופסור לאדריכלות בטכניון ובעל ניסיון צבאי כקצין בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה.
בן-גוריון הטיל על אליעזר קפלן, ראש מחלקת הכספים של הנהלת הסוכנות, לקיים את המגעים עם רטנר. הלה הציג בפניו את קשיי המפקדה, ועמד על כך שאין לה תוכנית סדורה. קפלן ביקש מרטנר להכין תוכנית צבאית, כשבאופק הרחוק ניצבת מדינה עצמאית שיהיה לה צבא.
רטנר הגיש את התוכנית לקפלן. היא נראתה לו והוא העבירה לבן-גוריון. הלה זימן את רטנר לפגישה, שבה נכח גם אליהו גולומב, המפקד הבלתי מוכתר של ה"הגנה", שלא נמנה עם המפקדה הארצית אך רבה הייתה השפעתו על פעילות ה"הגנה". על שולחנו של בן-גוריון הייתה מונחת הצעתו של רטנר וגולומב היה שרוע על ספה שהייתה בקצה החדר הגדול, כשהוא מאזין לשיחה ומעשן סיגריה אחר סיגריה.
רטנר התבקש להרצות על תוכניתו. בן-גוריון לא נראה נלהב. הוא שאל שאלות אחדות. גולומב לא השתתף בשיחה אך כאמור האזין לדברים. רטנר הסביר שאי אפשר להטיל על גולומב את כל האחריות ויש למנות מה שהוא כינה "גנרל לתפקידים מיוחדים". בן-גוריון פנה לגולומב ושאל לדעתו. גולומב התמהמה בתשובתו. לבסוף הוציא את הסיגריה מפיו ואמר: "רטנר צודק".
כך נסללה הדרך למינויו של פרופ' לחבר השביעי של המפקדה הארצית בתפקיד רמ"א. שנה לאחר מכן, ב-1939, התקדמה ה"הגנה" צעד נוסף לקראת הפיכתה לצבא, עם הקמת המטכ"ל, שבראשו הועמד רמטכ"ל – ראש המטה הכללי.
בין 1938 ל-1948 כיהנו בתפקיד רמ"א יוחנן רטנר ואחריו יעקב רייזר, משה סנה, זאב פיינשטיין-שפר וישראל גלילי. ארבעה מהם כיהנו שנה עד שנתיים ורק סנה מילא את התפקיד חמש שנים.
העלייה לחניתה
הקמת יישובים מבוצרים במתכונת "חומה ומגדל" החלה בדצמבר 1936 בעליית תל עמל (כיום ניר דוד). עד סוף 1939 עלו על הקרקע יותר מ-50 יישובים במתכונת זו ובהם מסדה, שער הגולן, דן, דפנה, נגבה ועוד. אולם אין ספק כי יישוב "חומה ומגדל " הנודע ביותר היה חניתה, שהוקם ב-21 במרץ 1938.
עליות יישובי "חומה ומגדל" תואמו כמעט בכל המקרים עם הפיקוד הארצי והאזורי של ה"הגנה". במקרה של חניתה לא היה די בכך, עקב ריחוק הנקודה החדשה מכל יישוב יהודי סמוך והסכנות שנשקפו לעולים ולנשארים במקום לאחר יום העלייה. הפעם, בניגוד לכל מבצעי "חומה ומגדל", לא הוטלה משימת הקמת היישוב המבוצר החדש על גוף התיישבותי כלשהו, אלא על פלוגה מקובצת (במינוח הימים ההם – "קבוצת כיבוש") של חברי ה"הגנה" שגויסה מכל פינות הארץ, והחזיקה במקום עד שנמסר לגוף התיישבותי.
מספר המשתתפים במבצע הקמת חניתה הגיע לכ-600, מהם 90 חברי "קבוצת הכיבוש" ומאות אנשי פו"ש ונוטרים במדים, שגם הם למעשה היו חברי ה"הגנה". בגבעת חיים רוכזו כ-400 מהם, שביום העלייה נסעו בשיירה ארוכה מחיפה דרך עכו לנהריה ומשם למקום ההתיישבות. היה זה, ללא ספק, מפגן כוח מרשים של היישוב היהודי בעצם ימי "המרד הערבי", והוא קיבל את אישור השלטונות הבריטיים ונעשה תוך תיאום עם ממשלת לבנון שמעבר לגבול הקרוב.
מעל לשיירה הארוכה חג מטוס קל של חברת "אוירון", ואף בכך היה להעצים את מבצע ההתיישבות המיוחד הזה. אל אתר העלייה ההררי לא ניתן היה להגיע ברכב ואת הקילומטרים האחרונים עשו העולים ברגל, כשהם נושאים על שכמיהם את כל הנשק, הציוד, חומרי הבנייה והביצור.
עד הערב הוקמו אוהלים, מטבח, נמתחה גדר תיל והוחל בבניית החומה והמגדל. לפנות ערב נסעו לכיוון נהריה רוב המשתתפים ונותרה "פלוגת הכיבוש" ועשרות נוטרים ואנשי פו"ש. בלילה קרה, מה שלא אירע בעליות על הקרקע הקודמות: על היישוב החצי-מבוצר הומטרה אש מדויקת משלושה צדדים. היורים היו אנשי כנופיה ערבית שעשתה מאמץ למנוע הקמת יישוב יהודי באזור. 80 דקות נמשכה ההתקפה עד שנהדפה. "ההתנהגות הייתה יוצאת מן הכלל", ציין ראש ה"הגנה" אליהו גולומב לאחר הקרב, שבו נטל חלק. "אף רגע של מבוכה. אף רגע של בלבול".
בצד היהודי היה הרוג אחד, פצוע קשה אחד (שמאוחר יותר מת מפצעיו) וכמה פצועים קל. לערבים היו נפגעים רבים, שמספרם אינו ידוע.
בימים הבאים הושלמו עבודות הביצור. במקום נשארה רק "פלוגת הכיבוש". לאחר כחודשיים עבר היישוב כולו לאזור הררי סמוך, שם הוקמה "חניתה עילית", נקודת הקבע. "חניתה תחתית" הפכה לבסיס אימונים של ה"הגנה".
הקמת חניתה נתפסה בימים ההם כמבצע צבאי נועז – קביעת עובדה בלב שטח מסוכן הרחק מיישובים יהודיים אחרים. בנובמבר 1938 הגיע לחניתה גרעין הקבע שהחליף את "פלוגת הכיבוש" והמהלך ההתיישבותי-ביטחוני הזה הושלם.
לסיפור חניתה יש להוסיף את נושא "גדר הצפון", שנמתחה מראש הנקרה עד ים החולה ומשם עד הכנרת על ידי הבריטים, בהשתתפות פועלים יהודים ובאבטחת כוחות יהודיים גדולים מטעם ה"הגנה". הגדר נועדה למנוע הסתננות של אנשי כנופיות ערבים מלבנון וסוריה והיא הושלמה תוך חודשים אחדים בקיץ 1938. במקביל נסלל כביש הצפון.
"כופר היישוב"
"כופר היישוב"
בקיץ 1938, ככל שהחמיר המצב הביטחוני, נדרשו סכומי כסף גדולים וגדלים, כדי לעמוד בעומס. מוסדות היישוב החליטו על הקמת מכשיר כספי שיוקדש אך ורק לצורכי הביטחון. ב-27 ביולי הוכרז על הקמת "כופר היישוב" – כמפעל ארצי של גיוס כספים למען פעולות ה"הגנה".
"כופר היישוב" העמיד ממועד זה ובמשך 10 שנים – עד קום המדינה – סכומים גדולים, וכל חלקי ה"הגנה" נהנו מפירותיו. במקור היה זה מעין "כופר שמירה": מי שלא יכול היה לצאת לשמירה, ביישובו או ביישוב אחר, מסיבות של בריאות, עבודה או גיל, תרם סכום כסף. עם הזמן התרחב המפעל לתחומים רבים אחרים.
"כופר היישוב" היה מוסד לגאלי ומוכר, וכלפי חוץ הוא אסף כספים למען ביטחונו של היישוב. בראשו עמדה נשיאות שמונתה על ידי הוועד הלאומי. הוא התבסס על תרומות ישירות ועקיפות. בין התרומות הישירות היו סכומי כסף, קבועים וחד-פעמיים, שאנשים ומוסדות תרמו. בין התרומות העקיפות היו היטלים ומיסים מרצון, על כרטיסי נסיעה באוטובוסים, כרטיסי תיאטרון וקולנוע, ומוצרים כדוגמת סיגריות ומשקאות חריפים.
תרומה ייחודית שהלכה והתפתחה מקיץ 1938 ואילך הייתה של תכשיטים. נשים, בעיקר, הביאו מבתיהן תכשיטים משפחתיים ותרמו אותם ל"כופר היישוב", שאנשיו מכרו אותם והעבירו את התמורה לקופה מרכזית. תרומה מסוג אחר תרמו זוגות צעירים שוויתרו על חתונה חגיגית וילדים ובני נוער שתרמו חסכונות ומתנות לבר-מצווה.
מצוות התרומה ל"כופר היישוב" הגיעה אף לבתי הכנסת, שהעבירו חלק מההכנסות של רכישת "מקומות" לקראת החגים לטובת ביטחון היישוב.
בכספי "כופר היישוב" נסללו דרכים ליישובי "חומה ומגדל", נמתחו גדרות ואמצעי ביצור שונים ומומנה שהייתם של מתנדבים עירוניים ביישובי הספר לצורכי שמירה. חלק מהכספים הועברו ל"הגנה", אם כי במסווים שונים, כדי להעלים את התמונה האמיתית מהבריטים.
במהלך השנים אסף "כופר היישוב" סכום של יותר ממיליון לא"י (לירה ארץ-ישראלית) – היקף גדול מאוד בתנאי הימים ההם. בשנים תש"ז ותש"ח הועברו רוב הכספים שנאספו למימון מלחמת העצמאות.
"ליל טבריה"
ליישוב היהודי בארץ ישראל בכלל ול"הגנה" בתוכו בפרט היו בשנות ה"מאורעות" או "המרד הערבי" הצלחות לא מעטות, לרבות הגדלת האוכלוסייה היהודית והקמת מסגרות וגופים חדשים בתחום הביטחון. אך היו גם כישלונות ואחד הצורבים שבהם התרחש בעיר טבריה ב-2 באוקטובר 1938.
טבריה הייתה בעל רוב יהודי ניכר והמרכז היהודי העיקרי היה בשכונה קריית שמואל על כתף ההר ביציאה מהעיר מערבה. בליל ה-2 באוקטובר, ז' בתשרי תרצ"ט, חדרה לקריית שמואל כנופיה ערבית ותוך פחות משעה זרעה מוות והרס נורא. מבלי שנתקלה בכל התנגדות רצחה הכנופיה 19 יהודים, בהם 11 ילדים ושני נוטרים. משפחות שלמות כמעט שנמחקו. בין הנרצחים היו יהושע בן אריה, אשתו ושני בניהם, שלוש בנות ממשפחת למר ורחל מזרחי ושלושת ילדיה. הפורעים גם הציתו כמה דירות ובית כנסת אחד.
הן הכוחות הבריטיים בעיר והן כוחות ה"הגנה" לא היו ערוכים להתקפה כזו. אנשי הכנופיה הגיעו ממזרח, מכיוון הכינרת, וטיפסו על קיר סלע שנחשב ללא עביר. כוח בריטי גדול חנה לא הרחק ממוקד הרצח ולא ידע עליו כלל. כוח ה"הגנה" בשכונה מנה 36 חברים פעילים בלבד, ועוד 120 רשומים, אך אלה לא הפגינו נוכחות. תוכנית שהוכנה על ידי המפקדה המקומית של ה"הגנה" בשיתוף המפקדה הארצית דיברה על "ביצורים לאורך גבול השכונה על ידי מחסומי תיל, עמדות בנויות, זרקורים וכו'", אך בפועל התוכנית לא הוצאה אל הפועל.
הלוויית הקורבנות הייתה מחזה קורע לב. מטעם המוסדות היהודיים השתתפו בה משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הרב אוסטרובסקי ואברהם אלמליח מטעם הוועד הלאומי והרב בלוי מאגודת ישראל.
מסע ההלוויה עבר ליד בית כנסת שהפורעים שרפו. בבית הקברות התפרץ אחד מאנשי טבריה, שמעון יוחנן, וצעק: "בבכיות לא נועיל. למה לא חשו הצעירים לעזרת ילדים נחנקים? למה עזבו בתים בוערים? אל בכי! מלחמה לנו ברוצחי ילדים ובמלחמת גבורה ניקום את הדם הטהור שניגר ארצה כמים!"
מפקדת ה"הגנה" שיגרה לטבריה את אחד מחבריה, יוסף רוכל (אבידר), כדי להפיק לקחים. הדוח שהכין גדוש פרטים על ההתקפה ותוצאותיה הקשות, ציון "ההזנחות הקודמות" ופירוט של הצעות למניעת אסון כזה שוב. מפקד ה"הגנה" בעיר הודח. נשלח מפקד מהחוץ ונקבעה תוכנית שיקום לכוחות המגן היהודיים בעיר תוך תקופה קצרה.
וינגייט ו"פלגות הלילה המיוחדות"
צ'רלס אורד וינגייט היה קצין בריטי, בן למשפחה סקוטית שנולד בהודו ב-1903, סיים קורס קציני תותחנים, שירת בסודן והוצב בארץ ישראל ב-1936 בתפקיד קצין מודיעין. הוא קשר קשרים עם אנשי הש"י (שירות הידיעות) של ה"הגנה" והתקרב ליישוב היהודי ואף להנהגת היישוב. כונה בשל כך "הידיד".
לווינגייט הייתה ביקורת חריפה על שלטונות המנדט בכל הקשור למאבק נגד הטרור הערבי ב"מרד הערבי" של שנות השלושים. הוא הציע להקים יחידות מיוחדות, קטנות ונועזות, שכונו "פלגות" (Squads) וייעד להן לוחמה בלילה, הפתעה, יוזמה, תוקפנות, עקשנות ומנהיגות קרבית בסגנון "אחריי!".
הבריטים נתנו לו הסכמה מסויגת ווינגייט מיהר להקים בקיץ 1938 את "פלגות הלילה המיוחדות" (Special Night Squads) ובקיצור S..N.S. תוך זמן קצר, שבועות אחדים, חל שינוי יסודי במצב הביטחון בצפון הארץ, בעיקר בעמק יזרעאל, משיצאו ה"פלגות" לפעולות רצופות, כמעט כולן ליליות. בעיקר היו לווינגייט הצלחות באבטחת צינור הנפט שיצא מכירכוך שבעיראק והגיע למפרץ חיפה. הקטע האחרון שלו עבר לאורכו של עמק יזרעאל ועד אז חובל בקביעות על ידי הכנופיות הערביות.
ה"פלגות" היו מורכבות מחיילים בריטים ומאנשי ה"הגנה" ופעלו כשנה בלבד. וינגייט גם קיבל על עצמו לעמוד בראש קורס של סמלים חברי ה"הגנה" שנערך בעין חרוד.
משהורעו היחסים בין השלטון הבריטי ליישוב היהודי ב-1939 פורקה היחידה ווינגייט הוחזר לאנגליה. הוא נחשב בעיני הבריטים ל"ילד רע" ולפורץ גדר, וידידותו עם היישוב היהודי הייתה בעיניהם לצנינים. כששולח מארץ נרשמו בילקוט השירות שלו הדברים הבאים: "אורד וינגייט DCO [אות השירות המצוין] – חייל טוב. אך ככל שהדברים אמורים בארץ ישראל הריהו בבחינת סיכון ביטחוני. אין לתת בו אמון. האינטרסים של היהודים חשובים בעיניו יותר מן האינטרסים של ארצו. אין להרשותו לבוא עוד פעם לארץ ישראל".
בתחילת מלחמת העולם השנייה לא מצאו לו הבריטים תפקיד. כשהוחמר מצבם בזירות הלחימה הוא נקרא לדגל והפליא לעשות. תחילה עמד בראש מבצע שחרור אתיופיה מהפולשים האיטלקים ולאחר מכן הועבר להודו ופעל בבורמה מאחורי קווי היפאנים. שם ניספה בתאונת מטוס במרס 1944. תוך חמש שנים עלה מדרגת סרן לדרגת תת-אלוף.
יצחק שדה אמר עליו: "למדנו ממנו מוביליות [ניידות] של היחידות. מהלך 40 ק"מ ברגל ויותר בלילה אחד היה דבר רגיל ביחידותיו. הוא היה מעביר אותן ממקום למקום והן היו מופיעות תמיד בהפתעה במקומות שלא ציפו להן". תורתו של וינגייט יושמה תוך שנים אחדות בפלמ"ח, ולאחר מכן ביחידות החוד של צה"ל. הוא היה אבי תורת הלחימה שלימים אומצה בצה"ל במילים: "קשה באימונים – קל בקרב".
במכתב שכתב לידיד בארץ זמן קצר לפני מותו הביע את התקווה כי כשיוקם צבאה של המדינה היהודית – ויום זה לא רחוק לדעתו – הוא ייקרא להיות הרמטכ"ל הראשון שלו.
חידושה של ההעפלה
ההעפלה המאורגנת לארץ ישראל התחילה ב-1934. אוניית המעפילים הראשונה שיזמו והביאו אנשי ה"הגנה", יחד עם פעילים של הקיבוץ המאוחד ותנועת "החלוץ", הייתה "ולוס" שהובילה 350 מעפילים. מעט אחריה הגיעה ארצה האונייה "אוניון" שיוזמת הבאתה הייתה התנועה הרביזיוניסטית.
קשיים לוגיסטיים ופוליטיים עצרו את ההעפלה מיד בראשיתה. "ולוס" לא הצליחה להוריד את מעפיליה בהפלגתה השנייה ו"אוניון" נתפסה סמוך לסוף הורדת המעפילים. בעיות אלה ואחרות מנעו שיגור אוניות נוספות.
רק ב-1938-1937 חודשה ההעפלה – בקצב מוגבר. תחילה היו אלה הרביזיוניסטים ששיגרו כמה אוניות קטנות במסגרת מבצע "אף על פי". בתחילת 1938 חזרו ה"הגנה" וארגון "החלוץ" ופתחו במבצע שהלך והתעצם לשיגור אוניות מעפילים לארץ ישראל.
הסנונית הראשונה בעידן החדש הייתה "פוסידון", ספינה קטנה ולמעשה סירה גדולה שהפליגה מיוון ב-3 בינואר 1938 כשעל סיפונה 85 מעפילים. "פוסידון" הגיעה בחשאי לחוף אביחיל שמצפון לנתניה והורידה שם בשלום את נוסעיה. לאחר מכן שבה ליוון ובמאי 1938 הביאה משלוח שני (65 מעפילים).
עד שאורגן מבצע זה יצאה לדרך האונייה "ארטימיזיה" עם 128 מעפילים. גם הפעם הייתה ההורדה בחוף אביחיל, שם המתינו לבאים חברי ה"הגנה" מהאזור. "ארטימיזיה" שבה בחודש יולי 1938 והפעם היו על סיפונה 157 מעפילים.
לקראת סוף שנת 1938 החלה ההעפלה במסגרת ה"הגנה" לקבל ממדים גדולים ומסודרים יותר. ב-30 בנובמבר הביאה האונייה "אטראטו" 300 מעפילים שהורדו בשלום, גם הפעם בחוף אביחיל. אונייה זו השיגה בחודשים הבאים "שיא גינס" ממש – היא הגיעה לחופי ארץ ישראל שבע פעמים, הביאה יותר מ-2,000 מעפילים ורק בהפלגתה השביעית – נתפסה.
בסך הכול הגיעו במסגרת ההעפלה מינואר 1938 עד תחילת ספטמבר 1939 ב-16 אוניות שארגנה ה"הגנה" – למעלה מ-4,000 עולים. רק שלוש נתפסו על ידי הבריטים וגם במקרים אלה חלק מהמעפילים חמקו והגיעו למקומות מבטחים.
באביב 1939 הקימו הסוכנות היהודית ומפקדת ה"הגנה" את "המוסד לעלייה ב'" שנטל עליו לטפל בכל נושאי ההעפלה. עד סוף פעולתו ב-1948, עם הקמת המדינה, הגיעו באמצעות "המוסד" כ-100 אלף מעפילים.
הנה כי כן, ה"הגנה" עסקה בשנת 1938 הסוערת לא רק בהדיפת ההתקפות הערביות ובחיזוק כוחו הביטחוני של היישוב, אלא גם בנושא שיֵלך ויתפוס בשנים הבאות מקום יותר ויותר מרכזי – ההעפלה.