ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל


"רימון" נגד "העולם הזה"


פרשה עיתונאית מסתורית משנות החמישים

מאת מרדכי נאור

ב-31 ביולי 1956 נערך באיצטדיון רמת-גן משחק כדורגל שחרג הרבה ממסגרתו הספורטיבית. ישראל הקטנה בת השמונה, על פחות משני מיליון תושביה, התמודדה עם ברית המועצות הגדולה, מעצמה אדירה בעת ההיא, בת 200 מיליון תושבים.
במשחק הקודם ביניהן, כמה שבועות קודם לכן במוסקבה, הובסה ישראל 5:0.
הפעם, ברמת-גן, המשחק היה שקול בהרבה, ואף שנסתיים בתוצאה 1:2 לטובת ברית המועצות, עוד ימים רבים דיברו הכל על שער השוויון של "ראש הזהב" נחום סטלמך, ושרק לאחר מאמצים ניכרים הצליחו הסובייטים להבקיע עוד שער אחד.
תשומת-לב 50 אלף הצופים הנלהבים הוסטה במידת-מה בשל אירוע עיתונאי: אלפי עותקים של שבועון חדש וצבעוני, "רימון" שמו, חולקו בחינם ברחבי האצטדיון. כובעי נייר שעליהם הודפס בהבלטה שם העיתון ניתנו לכל דורש. מבחינה פרסומית זה היה, ללא ספק, מבצע מבריק.
הגיליון הראשון, שנשא את התאריך 1 באוגוסט 1956, דמה לבן אצילים שנקלע למסיבה של כפריים: מפואר, מצולם, צבעוני ועל נייר משובח, וזאת בהשוואה לשבועונים האחרים בעת ההיא, שהודפסו על נייר עיתון, ולכל היותר בשני צבעים. היו מי שהעניקו לו את התואר "לייף של ישראל", וראוי להזכיר שבשנות החמישים היה "לייף" האמריקני לצד "פארי מאץ'" הצרפתי, סמל לשבועון מצולם ומהודר.
"רימון" לא התפרץ לדלת פתוחה. להפך, דומה ששוק העיתונים דאז היה רווי לגמרי. בקיץ 1956 ראו אור בארץ 14 יומונים בעברית ועוד 9 יומונים בשפות זרות (אנגלית, גרמנית, ערבית, הונגרית, צרפתית, יידיש, פולנית ורומנית). שורת השבועונים הפופולאריים, לפני הצטרפות "רימון", כללה את "דבר השבוע", "העולם הזה", "במחנה", "לאשה" ו"חיי שעה". שני שבועונים נוספים הוקדשו לנושאי קולנוע ובידור וכן הופיע שבועון בנושאי ספורט, במיוחד כדורגל.
 ייחודו של השבועון החדש, לפי הצהרת עורכיו, הוגדר היטב בגיליונו הראשון:
 
על פי רוב גדול כוח השכנוע של התצלום מכוח השכנוע של המלה הכתובה. לרוב  טוב מראה עיניים ממשמע אוזן… אתה תאמין לתצלום יותר, ואם יעשו בו שקר, יהיה  השקר חמור ומסוכן יותר מזה המוטמן לעתים באות הכתובה… כי להראות, פירושו:  הדרך להכיר את האדם על כל תנועותיו ותכונותיו.
 
במילים אחרות, שבועון מצולם או "מצויר" (illustrated), כפי שנהוג היה לכנותו בימים ההם.
 
 
עיתון של השב"כ?
 
כמקובל בעיתונות הישראלית מאז ומעולם, היומונים והשבועונים התעלמו בשלב הראשון מ"רימון", שהרי למה להזכיר, ואולי גם לפאר, יריב פוטנציאלי? בעוד שרוב העיתונות היה מפלגתי או ציבורי, התהדר "רימון" בתחילתו באי-זיהויו הפוליטי.
ללידת העיתון, הבטיח "דבר המערכת" הראשון, "אין כל רקע מפלגתי, כי הוא צמח מתוך כוונתה של קבוצת עיתונאים ואנשי כלכלה למלא את החסר בעיתון מסוגו בישראל".
היריבות עם "העולם הזה", שתלך ותחריף בהמשך, ושהיוותה מן ההתחלה מעין מנדט של השבועון החדש, לא הוזכרה אפילו ברמז. יתר על כן, "רימון" אימץ את שיטת "העולם הזה", שהייתה מקובלת, למשל, גם ב"טיים" האמריקני, שלא לציין את שמות מחברי הכתבות והרשימות. את העיתון הוציאה לאור המערכת, כשרק מספר מצומצם של עורכים הופיעו בשמותיהם. ועם זאת הוזמנו להשתתף בשבועון, הן כמשתתפים והן כמרואיינים בולטים, אישים מכל קצות הקשת הפוליטית: משה שמיר (עדיין בשמאל), אורי צבי גרינברג (משורר הימין), אברהם שלונסקי (המזוהה עם השמאל), אורי קיסרי, גרשום שוקן (עורך "הארץ" ובימים ההם ח"כ מטעם המפלגה הפרוגרסיבית), פרץ ברנשטיין (מנהיג הציונים הכלליים), יצחק בן-אהרן (ח"כ מאחדות העבודה). באופן מפתיע מועט מספרם של אנשי מפא"י בולטים. ואולי הדבר לא צריך להפתיע, כפי שנראה בהמשך.
בראש המערכת הראשונה הוצבו שני עיתונאים מנוסים: כעורך שלמה טנאי - משורר בן דור הפלמ"ח, כתב צבאי של "הארץ" במלחמת העצמאות, עורך "במחנה" ולאחר מכן "דבר לילדים"; וכמזכיר המערכת - אֹהד זמורה, צעיר ונמרץ, איש "דבר" ו"דבר השבוע". בתפקיד סגנו של טנאי כיהן יחזקאל (חזי) לופבן, שעבד קודם לכן ב"במחנה". אביו היה עורך "הפועל הצעיר", שבועון מפא"י, במשך עשרות שנים. כמה מהכתבים היו צעירים ולא ידועים עדיין, ואחרים, מנוסים יותר, נהנו מהאנונימיות שסיפקה שיטת הפרסום (או אי-הפרסום) של השבועון. לאחר תקופה קצרה החליף יעקב בנדר (הוא יעקב אגמון) את זמורה. כעורך סגנון שימש המשורר הצעיר דוד אבידן.
המו"לים הנסתרים של "רימון" לא הסתפקו רק במהדורה בשפה העברית. תוך זמן קצר יצא לאור גם "רימון" בלבוש אנגלי, שהגיע לקוראים ומנויים בארץ ומחוצה לה.
מי עמד מאחורי העיתון? מי העמיד לרשותו מימון נדיב שאִפשר נייר משובח והדפסה של מקצת השערים ועמודי הפנים בפרוצס (ארבעה צבעים)? על השאלות האלה אין תשובה חד-משמעית אף לאחר עשרות שנים. לימים נתקבעה הדעה כי שירות הביטחון הכללי (השב"כ), הוא שיזם את הוצאת "רימון". בתקופה שהשבועון הופיע (אוגוסט 1956 – מאי 1958) לא היה ידוע על כך, להוציא שמועות שריחפו באוויר. הש"ב, כפי שנקרא בימים ההם גוף מודיעיני זה, נחשב למוסד שכמעט לא מדברים אודותיו.
 
 
מענה לעיתוני האופוזיציה ול"העולם הזה"
 
"רימון" נולד, ככל הנראה במסלול מפותל, בשל מצוקה ממושכת שבה הייתה נתונה מפא"י, מפלגת השלטון מאז הקמת המדינה (ואף לפני כן). עד שלהי 1955 היה למפא"י עיתון, "הדור" שמו, שהופיע בשעות הצהריים והתחרה ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". הצלחתו לא הייתה גדולה. כשנסגר, חיפשו ראשי המפלגה מענה עיתונאי ראוי להתקפות עליה, בעיקר מצד עיתוני האופוזיציה והשבועון "העולם הזה". ב-1955 ובתחילת 1956 נערכו כמה דיונים בהשתתפות אישים כמשה שרת (שר החוץ עד אמצע אותה שנה) וגרשון אגרון, עורך ה"ג'רוזלם פוסט" ובר-סמכא בנושאי עיתונות בכלל, שנבחר באותה עת ממש לראש עיריית ירושלים. התגבשה אז תוכנית להוציא יומון או שבועון בעריכת עורך "מעריב" ד"ר עזריאל קרליבך, ולדברי אחד המשתתפים באותם דיונים, קרליבך לא שיתף בהחלטתו את אנשי "מעריב".[1]
לאחר פטירתו הפתאומית של קרליבך בפברואר 1956, ירדה התוכנית מעל הפרק, אך הדיונים בנושא לא פסקו. הם נמשכו באביב ובקיץ, ולאחר דיון נוסף בביתו של משה שרת, הוחלט להקים ועדת שלושה שתקדם את הנושא: אהוד אבריאל, מיועציו הקרובים של בן-גוריון; העיתונאי לוי יצחק הירושלמי; והחבר השלישי, המפתיע מכולם: איסר הראל, הממונה על השירותים החשאיים של ישראל. הירושלמי מעיד, שהוועדה לא התכנסה מעולם, ולאחר כמה שבועות החל להופיע "רימון". לא רק הוא הופתע. במפא"י תהו רבים מהבכירים, ביניהם השרים לוי אשכול, זלמן ארן ופנחס ספיר, מה הקשר של המפלגה לשבועון החדש. הדעה הכללית הייתה, שהוא משרת את האינטרסים של צעירי המפלגה.[2]
 
משה שרת, ש"התפוטר" ביוני 1956 מתפקיד שר החוץ והמשיך לעסוק בכמה מנושאי מפא"י, כתב ביומנו ב-17 באוגוסט 1956:
 
פגישה עם איסר [הראל], עמוס מנור ולוי יצחק הירושלמי בעניין השבועון החדש  "רימון" המיועד להכות את "העולם הזה"… אומרים כי הוא נפוץ כבר ב-10,000  טפסים – הצלחה לא תשוער…[3]
 
הנה כי כן, "רימון" כיוון את חיציו – מן ההתחלה ממש, אם כי לפי שעה לא בגלוי – אל מטרה מוגדרת: "העולם הזה".
זה המקום להציג את דיוקנו של "העולם הזה", שהיה צורך להקים שבועון מתחרה כדי לנסות ולפגוע בו, ואולי אף לחסלו, כפי שהאמינו יוזמי "רימון".
 
 
"העולם הזה" נולד ב"תשע בערב"
 
כך תיאר העיתונאי והעורך אורי קיסרי את "שושלת היוחסין" של "העולם הזה", שראשיתו בשבועון "תשע בערב".[4] קיסרי, בעל מוניטין עיתונאיים מצעירותו התפתה, כדבריו, בשנת 1937 להיות מו"ל-שותף ועורך של שבועון חדש, שיתרכז בעיקר בחיי הלילה של תל-אביב. כך קם "תשע בערב", שאחרי תשע שנים, משהתעייף קיסרי מעיתונו, שינה שמו ל"העולם הזה".
"העולם הזה" של קיסרי היה שבועון תל-אביבי, בוהמי ופטריוטי כמצוות התקופה, המחצית השנייה של שנות הארבעים. ב-1950 מאס קיסרי בעריכה וחיפש קונה לעיתונו. המועמדים היו שוקן ו"הארץ", קרליבך ו"מעריב", ושני צעירים, לוחמים בחטיבת גבעתי ומשוחררים טריים מצה"ל – אורי אבנרי ושלום כהן. קיסרי הגיע לסיכום עם השניים, והחל בגיליון 676 עברה הבעלות והעריכה אליהם. "העולם הזה" פתח פרק חדש, וסוער במיוחד, שנמשך בהנהגת אבנרי, לא פחות מארבעים שנה.
"העולם הזה" במדיו החדשים הפך עד מהרה לעיתון לוחם, היורה בו זמנית לכל הכיוונים. במלאות לו עשר שנים הגדיר אורי אבנרי במילים אלה את מטרותיו הראשוניות:
 
 רצינו לשנות ללא היכר את פני העתונות בארץ. רצינו לקרוא תגר על שלטון  המפלגתיות. רצינו לתת בטוי לדור החיילים שחזר זה עתה משדות הקרב של  מלחמת-תש"ח, ושסלד באופן אינסטינקטיבי מפני הרוח שהשתררה בעורף.  רצינו להיות עתון חי, לוחם, תוקפני. עתון שיגיד לכל אחד את האמת בפרצוף.  ללא חשבון.[5]
 
בין השנואים ביותר על אורי אבנרי ו"העולם הזה" היו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שמעון פרס (אז מנכ"ל משרד הביטחון), הרמטכ"ל משה דיין ו"שלטון החושך", כפי שכינה העיתון את מנגנוני השירותים החשאיים בראשות איסר הראל. להתקפות בלתי פוסקות זכו גם ה"ירחמיאלים", שם קיבוצי לעסקנים בכלל ולעסקני מפא"י והסתדרות העובדים בפרט. בד בבד החל אבנרי לפתח את רעיון ההשתלבות ב"מרחב", דהיינו במזרח התיכון, תוך התקרבות למדינות ערב ולערבים הפלסטינים, בימים שישראל הרשמית שללה זאת מכל וכל.
האווירה הציבורית לא אהדה את "העולם הזה". בעיתונות התייחסו לאבנרי כאל "הילד הרע" של המקצוע. אבנרי קבע ב-1960, כי מאז עבר השבועון לידו, עשר שנים לפני כן, הופיעו ב"הארץ" לא פחות מ-5,000 אזכורים אודותיו, 90% מהם עוינים.[6] המנגנונים הממשלתיים והציבוריים, לטענתו, החרימו אותו לפי הוראה מגבוה, והעיתון לא קיבל מודעות בשל כך משום גורם ממשלתי, דבר שגרם לו בשנות החמישים בלבד נזק של למעלה ממיליון ל"י, סכום עתק בימים ההם.[7] עם הזמן הודבק לו הכינוי (כנראה בצמרת מפא"י) – "השבועון המסוים", כדי לא להזכיר את שמו.
כתיבתו של אבנרי, שתקפה ללא הרף את ראשי המדינה, הציונות וכמעט את כל הפרות הקדושות, הרגיזה רבים. אורי קיסרי, שתחילה הייתה לו סימפטיה לממשיכיו, נאלץ מאוחר יותר לכתוב: "אפילו מי ששפך דמו בימי המלחמה בשדה-הקרב בעד המולדת, אינו רשאי בימי שלום להקיז את דם המולדת, בדקרו אותה שבוע-שבוע במחטים של רעל ושנאה".[8]
 אבנרי לא היה מן הצנועים דווקא. במאמר סיכום העשור הראשון שהוזכר, "אנשי ריב", הוא הישווה את מאבקו של שבועונו למאבקי נביאי האמת בתקופת התנ"ך, בעוד שנביאי השקר של ימינו הם העיתונאים-מטעם, המביאים את דברי הדוברים הרשמיים. עורך "מעריב ד"ר עזריאל קרליבך, אליבא דאבנרי, נמנה עם נביאי השקר. נביאי האמת, כאז כן היום, לחמו ולוחמים למען החלשים ונגד החזקים, וכדברי אבנרי, "תמיד מצאנו את עצמנו, איך שהוא, ערוכים במערכה נגד המכונה הגדולה, נגד מחלקי השלל והכיבודים, נגד גדולי המדינה".[9]
למרות הקשיים והמאבקים – ואולי בגללם - זכה "העולם הזה" להצלחה לא מבוטלת. צעירים, בוהמיינים ומתנגדי המשטר חברו בהמוניהם כדי לקראו ואף לרכשו. תרומה לא מבוטלת להפצה העלתה "שיטת השער הכפול" שהגה אבנרי, לפיה השער הקדמי של השבועון מוקדש לעניין רציני (פוליטי, חברתי או כלכלי), בעוד השער האחורי מביא תמונות עירום, פיסות רכילות ומידע על חיי הבוהמה ונערות זוהר. כך היה גם בעמודים הפנימיים. לצד נושאים העומדים ברומו של עולם פורסם מידע על "החיים הטובים" ושפע של רכילות. מדור הרכילות, "רחל המרחלת" היה אחד הקריאים ביותר בעיתון.
ואז, לכאורה משום מקום, נזרק "רימון", שביקש להילחם ב"העולם הזה" בכליו שלו, למעט הצד הקליל, העירום והרכילות. בדיעבד ידוע כי אבנרי התעלם מ"רימון", שהרי מה כבר מסוגלים ה"ירחמיאלים" לעשות? אולם הוא עקץ אותו פעם אחר פעם, ללא אזכור שמו, עד שנסגר. רק אז הקדיש מאמר-ענק ל"רימון", לרבות שער.
 
 
"סקופ" במרתף
 
החודשים הראשונים של "רימון" היו נינוחים יחסית, אם לא להביא בחשבון את הסערות החיצוניות, ובראשן מבצע קדש, שעורר בכל העיתונים (לרבות "העולם הזה") רגשות פטריוטים עזים. במחצית הראשונה של 1957 הסעירו את ישראל כמה אירועים, ובראשם משפט עמוס בן-גוריון נגד "שורת המתנדבים", משפט כפר קאסם ורצח ישראל קסטנר בידי מתנקשים – ו"רימון" שינה את אופיו. משלב זה ואילך התייצבו "רימון" ו"העולם הזה" משני צדי המתרס, כאשר הראשון עושה ככל הניתן להגן על הממסד ואישיו, בעוד השני תוקף אותם בחריפות.   
ב"רימון" הייתה "שורת המתנדבים" – גוף שפעל לחשוף שחיתויות במערכות השלטון - בבחינת "סדין אדום". כל מעשה, אמירה או עדות בבית משפט של אחד מראשיה הובאו בעיתון, ברוח רצויה לעורכיו. בפברואר 1957 היה ל"רימון" סקופ של ממש: דיווח מפגישה סגורה ולא מחמיאה במיוחד של "השורה" במרתף בית ציוני אמריקה בתל-אביב. הסקופ הושג בדרך השגרתית ביותר: כתב בלתי מוכר של "רימון" נטל את אשתו הצעירה והשניים הצטרפו לפגישה כאוהדי "שורת המתנדבים".[10] בין הגילויים מאותה פגישה: מתנדבי ה"שורה" מתדפקים על דלתות אנשים אמידים, כפי שעולה מהצהרתם ב"ספר הנישומים" (בשנים ההן פורסם ספר כזה על-ידי נציבות מס הכנסה), בהנחה כי הכנסתם האמיתית גבוהה בהרבה. אנשים אלה, החוששים מחקירת "שורת המתנדבים" בעניינם, תורמים כדי לחסוך מעצמם את אי הנעימות.
 
העיתון האשים את "שורת המתנדבים", שהחלה בפעולות חיוביות לעזרת יושבי המעברות ועם הזמן הפכה את עצמה למעין "בולשת פרטית" המרחרחת במשרדי הממשלה ומחפשת שחיתויות. משפט סגן המפכ"ל עמוס בן-גוריון נגד "השורה", שבסופו זכה בפיצויים, הובא ב"רימון" בפירוט רב לצד כתבה מצולמת על פעילותו, תוך הדגשה שהישגיו הם בזכות עצמו ולא בזכות אביו ראש הממשלה.
"העולם הזה" ראה, כמובן, תמונה שונה לחלוטין. עמוס בן גוריון, המפכ"ל סהר, צמרת המשטרה וראשי המדינה עם בן-גוריון בראש ועוזריו מקרב אלה שייקראו בעתיד "צעירי מפא"י" היו מבחינתו שורש כל רע במדינה. כל אירוע מסעיר הפך להתנגחות, אם כי לא ישירה. בעוד "רימון" תוקף את "העולם הזה" ומזכירו בשמו, נמנע זה מלהזכיר את "רימון" והסתפק בביטויים כגון "בטאון הרפש" או "השבועון המוצא על-ידי קבוצת קולק-אבריאל". כאשר הובאה ב"רימון" כתבת-דיוקן של פולה בן-גוריון, רעיית ראש הממשלה, ציטט ממנה "העולם הזה" בהרחבה, תוך שהוא מדגיש שהחומר לקוח מ"עלון הפרסומת הפרטי של משפחת בן גוריון".[11]
פרשת הרצח המסתורית של ד"ר ישראל קסטנר, גיבורו של המשפט הנושא את שמו, שהיה למעשה משפט דיבה שהגיש קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד, הפכה אף היא להתנגחות ממושכת בין שני העיתונים. "רימון" ייחס את הרצח למחתרת לאומנית. "העולם הזה" כיוון יותר מפעם אחת אצבע מאשימה ל"מנגנון סמוי הממלא את הוראות המשטר". בגיליון יום העצמאות תשי"ז, אף קבע נחרצות: "הרוצח – שכיר הש"ב".[12]
וכך זה נמשך ונמשך. "רימון" קשר בין אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", לבין עורך-דין שמואל תמיר, פרקליטם של גרינוולד ושל "שורת המתנדבים" וכתב שהם הקימו ברית נגד המשטר במדינת ישראל. את אבנרי האשים שהוא עושה-רצונה של המפלגה הקומוניסטית. סמוך לסוף שנת 1957 נעלם באורח מסתורי כתב "העולם הזה" אלי תבור, והעיתון האשים את "מנגנון החושך" בחטיפתו. ל"רימון" הייתה, כמובן, דעה אחרת, שהכתב חטף בעצם את עצמו.
 
 
"עיתון מסוים" א ו-ב
 
האם ידעו במערכת "רימון" על מקורות המימון, ועל הקשר המלא או החלקי שאולי היה לשב"כ לעיתון? ממרחק השנים מתקשים אנשי המערכת דאז להשיב. בראיון שנתן אֹהד זמורה בשנת 1998, אמר מזכיר המערכת הראשון למראיינת, שלא ידע על קשר כזה.[13] עד כמה שניתן לשחזר את הנעשה אז, אנשי המערכת והכתבים, רובם ככולם פרי-לנסרים, קיבלו פיצוי נאות בעבור עבודתם ובזמן, האווירה הייתה טובה ולגבי מקורות המימון היו שנתלו בכתוב ב"רימון" שההצלחה מאירה לו פנים והוא מכסה עצמו, והיו שידעו לספר שהכסף מגיע מבעל-הון בשוויץ.
חודש לאחר הופעת הגיליון הראשון נועד עורך "רימון", שלמה טנאי, עם משה שרת, ודיווח לו כי תפוצת השבועון "כבר הדביקה את תפוצת 'העולם הזה'".[14] ההצלחה נראתה מובטחת. שנה לאחר מכן נראתה התמונה עגומה. כתב שרת ביומנו: 
לוי יצחק הירושלמי בא לשיחה. שפך מרי שיחו על מצב המפלגה בעתונות.  קיטרג חמורות על "רימון", שהוצאתו עלתה עד כה, לפי אומדנותו, בהפסד  של 3-400,000 ל"י וזה לא הועיל לערער את "העולם הזה" אף כלשהו והזיק רק ל"דבר  השבוע".[15] 
("דבר השבוע" היה שבועון מצויר מבית "דבר", שנודע בתכניו ובצורתו הסולידיים, בניגוד ל"העולם הזה" הסוער והסנסציוני).
בתחילת 1958 החלו להתגלות סימני מצוקה ב"רימון". העורך הכללי (כך כונה אז העורך הראשי) שלמה טנאי, פרש מתפקידו, "במטרה להקדיש יותר מזמנו לעבודתו הספרותית", כפי שנכתב בעיתון.[16] חזי לופבן המשיך למלא את תפקיד העורך, ומדי שבוע הוא כתב מאמר מערכת חתום וארוך. בעמוד 2, הופיעה מדי גיליון הסיסמה: "עצמאי, שקול, מראה הכל", כסיסמת נגד ל"העולם הזה", שסיסמתו הקבועה הייתה: "ללא מורא – ללא משום פנים".
"רימון" המשיך בתמיכתו הבלתי מסויגת בממסד. כשהועלה בינואר 1958 ב"הבימה" מחזה שנוי במחלוקת בשם "זרוק אותו לכלבים", מאת יגאל מוסינזון, על כוחו המשחית של "עיתון מסוים", התייצב "רימון" חד משמעית לצד המחזאי והמחזה, והעלה על נס את פריצתו המטאורית של השחקן הראשי הצעיר יוסי בנאי.
הדברים פורסמו ב-28 בינואר 1958, וקרוב לוודאי שהם שגרמו לאחד מטובי הפובליציסטים של העת ההיא, שלמה גרודזנסקי, לפרסם ב"דבר" התקפה חריפה ביותר הן על "העולם הזה" והן על "רימון".[17] גרודזנסקי כתב בעקבות המחזה הנ"ל, ומבלי להזכיר את שמו של שבועון כלשהו, שסגנונו של "העיתון המסוים א", כהגדרתו, הוא נקלה, אם כי אין לזלזל בהישגיו. לפי ניתוחו, שבועון זה, הוא שילוב של "טיים" ו"קונפידנשיאל" (שבועון סנסציות אמריקני), וקוראים אותו, בין השאר, משום שניתן למצוא בו חומר שאינו מובא בעיתונים אחרים. והנה החל להופיע "עיתון מסוים ב", כשהכוונה ל"רימון". לכאורה מטרותיו חיוביות: "דברי הגנה אמיתיים על מוסדות ממשלה שהושמצו ודברי תהילה למעשים גדולים, חיוביים ולעושיהם". אבל, וכאן בא אבל גדול ביותר: ב"עתון מסוים ב", יש "תוספת הגונה (לא פחותה מזו הניתנת בקביעות בעתון מסוים א) של תצלומי 'חושפניות' [כך במקור]"… וכמו כן הוא פוגע לא אחת בצנעת הפרט בצורה חמורה לא פחות מאשר עושה יריבו.
גרודזנסקי סיכם את דבריו בכותבו שאינו חושש מ'עתון מסוים' זה או אחר, אלא מ"עתונות מסוימת" ובעיקר מ"אקלים [עיתונאי] מסוים".
אנשי "רימון" ובראשם חזי לופבן נעלבו עמוקות מדברי המבקר. תחת הכותרת "מה מציק להם?" כתב לופבן מאמר-התקפה חריף על "דבר", שבו נטען – במאמרו הנ"ל של גרודזנסקי – "כאילו 'רימון' ממזג את עמדתו 'הקונסטרוקטיבית והחיובית' עם 'תבלין של תצלומי עירום ורכילות' בסגנונו של בטאון הכנופיה ['העולם הזה']" – ולמעשה אין הבדל מהותי בין הדברים המתפרסמים בשני השבועונים – "העולם הזה" ו"רימון". לאחר הסברים ארוכים המוכיחים את ההבדל בין השבועונים, הגיע לופבן למסקנה, שלמעשה יש כאן עניין פשוט של קנאה: "דבר" מוציא זה שנים שבועון בשם "דבר השבוע", "שכבר עלה מיליונים" ואינו מצליח להמריא, ואילו "רימון", בעצם קיומו, בהופעתו הגאה, ברעננותו, הוא המציק לאנשי "דבר" ולכותב המאמר, שלמה גרודזנסקי. לופבן הבהיר, שרק פעמיים הביא "רימון" תצלומי עירום, ומגוחך להאשימו כי הוא מרבה בכך, כפי שקורה בשבועון המתחרה.
וחוץ מזה, העירום אינו טאבו ואפשר לראותו במוזיאונים, במופעי בידור בחוץ-לארץ ובעוד מקומות. אז מה, נאסור על ישראלים לצאת לחו"ל? תמה לופבן, והאשים את אנשי "דבר" בצביעות ובאי-יכולת לקבל את האחר, שאינו חי וכותב כמוהם.
לופבן כלל במאמרו סופרלטיבים לעיתונו, למרות הצטנעותו: "לא אנו נדבר בשבחו של 'רימון'". נראה שזה לא עזר ואחרי פחות משלושה חודשים הופיע הגיליון האחרון.
 
 
"ניסיון מקיאֶווליסטי לרמות עם שלם"
 
סיפורו של "רימון" הגיע לסיומו באביב 1958, סמוך ליום העצמאות תשי"ח (1958). אותו יום עצמאות נחוג בישראל בחגיגיות יתרה, שכן למדינה הצעירה מלאו עשר שנים. "רימון" הגיש לקוראיו סיכום מפורט של הישגי המדינה ומנהיגיה. אפשר לומר ששער השבועון נראה מוזר משהו. במקום תצלום צבעוני כמקובל בגיליונות חגיגיים, הופיעו בצורה בולטת, בהדפסת שלושה צבעים רגילה (שחור, צהוב וכחול) ובגדול שלוש המילים: ארץ בגרה לפתע. בראייה לאחור ניתן להסיק כי מממני העיתון הגיעו למסקנה שאם הוא עומד להיסגר ממילא, חבל להשקיע בו כספים מיותרים והדפסת פרוצס בארבעה צבעים בעת ההיא הייתה יקרה במיוחד. שבוע לאחר מכן, ב-29 באפריל 1958, ראה אור הגיליון האחרון, מס' 18 בכרך ד' (העיתון נכרך מדי חצי שנה). לא הייתה בו שום הודעה על סגירה או התארגנות אחרת. "רימון", פשוט, חדל להופיע.
"העולם הזה" כנראה הופתע. רק כך אפשר להסביר שחלפו למעלה משבועיים עד שפורסמה בו, בהרחבה בלתי-רגילה, תגובת אורי אבנרי לסגירה. שער גיליון 1076 ועוד שישה עמודים פנימיים הוקדשו לנושא "רימון – עלייתו וסופו של בטאון רפש".
בשער נראו דיוקנו של טדי קולק, בימים ההם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, וחמש כותרות באותיות בולטות: "מה הביא לחיסול בטאונו של מנגנון-החושך 'רימון'?"; מה חלקו של טדי קולק בפרשת ההסוואה?; מניין באו 400 אלף הל"י?; דמותם המוסרית של שכירי העט; כיצד עזרו הש.ב. והמשטרה".
לאורך למעלה מששת אלפים מילה ניתח אבנרי את תופעת "רימון", יוזמיה ותוצאותיה – הכל כמובן מנקודת המבט שלו ושל "העולם הזה". על העומדים בראש השבועון שפך אש וגופרית: שלמה טנאי, חזי לופבן, דוד אבידן ואפילו עורך הדפוס דוד שמיר (אחיו של הסופר משה שמיר, שרק בזכותו, כנכתב, קיבל עבודה בעיתון). עורכי "רימון" לדעתו היו כשלונות עוד לפני שהגיעו אליו. את אבידן, משורר אוונגרדיסטי ולימים נחשב, הגדיר אבנרי במילים אלה: "פיגורה קומית, אב-טיפוס של גראפומן בחרוזים". את מזכירי המערכת זמורה ואגמון לא הזכיר.
אבנרי הקדיש חלק ניכר ממאמרו לקשר שבין "רימון" ל"מנגנון החושך". לדבריו, לאחר שגיליונות העיתון הוכנו לדפוס, הייתה יד נעלמה מחליפה עמודים ושותלת תצלומים חדשים, ולחברי המערכת הקבועים לא נותר אלא להיות מופתעים (הדבר מוכחש בתוקף על-ידי אנשי המערכת דאז). סיכם אבנרי: "כל מי שנגע בו לוכלך וזוהם; כל מי שהותקף על-ידו – עלה כבודו". לפי "העולם הזה" יוזמי הוצאת השבועון היו "קבוצת המנהלים" של המדינה, הכוללת את שמעון פרס, אהוד אבריאל, טדי קולק ובצורה סמויה גם את הרמטכ"ל משה דיין. כינויים נוספים שהצמיד "השבועון המסוים" לקבוצה זו: "היד השחורה" ו"נערי הזוהר של ביג'י". הם הקימו, באישורו של בן גוריון – כך אבנרי - מעין "ממשלת צללים" שעמוד התווך שלו הוא "מנגנון החושך". הוצאת "רימון" ועוד דרכי פעולה היו במסגרת הקו המנחה שלהם: "נסיון מקיאווליסטי לרמות עם שלם".
האם צדק אבנרי בטענותיו? עד כמה שניתן כיום לשחזר את המהלכים, איש המפתח בכל הפרשה הזו היה לא טדי קולק וחבורת "נערי הזוהר של ביג'י" כהגדרת "העולם הזה", אלא איסר הראל, מי שהיה בשנות החמישים הממונה על כל שירותי הביטחון של ישראל. מיכאל בר-זוהר, שחקר את הנושא וראיין ארוכות את הראל בתקופה מאוחרת יותר, סבור כי בעשור הראשון למדינה חשש הראל מהיווצרות קבוצות-מחתרת שיסכנו את המשטר הדמוקרטי במדינה הצעירה והלא מגובשת דיה, בסיוע גורמים לגיטימיים. שירות הביטחון (הש"ב) נאלץ "לפתח לעצמו כלים חדשים" ו"רימון" היה אחד מהם.[18]
אחד הגורמים המסוכנים ביותר בעת ההיא, אליבא דהראל, היה השבועון "העולם הזה", ש"ניצל אז באורח שיטתי כל מחדל וכל שערוריה, בהם קשורים היו, במישרין או בעקיפין, אישים בצמרת הממסד, כעילה להתקפות מחץ על השלטון 'הרקוב'".
הראל סבר שפעולות של גורמים חיוביים במהותם, כגון "שורת המתנדבים", מודרכות על-ידי חוגים המעוניינים לחתור תחת הממסד ויסודות החברה בארץ, בסיוע "העולם הזה", העו"ד שמואל תמיר ואחרים. "רימון", כך קיווה הראל, יוכל לקעקע את יסודות "העולם הזה" בכליו-הוא. אולם – סבור בר-זוהר – "שיטותיו של 'רימון' לא היו מכובדות וטובות משיטות אויביו". ועם זאת סבור בר-זוהר שהראל ו"רימון" לא נכשלו ועובדה היא, שהסכנות שארבו למדינה מהמחתרות - חלפו.
 
 
"העולם הזה" מחליף בעלים
 
הדו-קרב העיתונאי הזה הגיע אם כן לסיומו. מי ניצח בו? אין ספק ש"העולם הזה". ליוזמי "רימון" ולעורכיו התברר שהם מנהלים קרב אבוד והם הרימו ידיים. לוי יצחק הירושלמי סבור, כי ל"רימון" לא היה סיכוי: הוא היה עיתון גרוע, שנלחם ב"העולם הזה" בכליו שלו ללא הצלחה, והצמרת הוותיקה של מפא"י תיעבה אותו.[19] אך האם ניצח "העולם הזה" בחזית העיקרית, כלומר במאבקו נגד המשטר? על כך חייבת לבוא תשובה שלילית. ההתקפות על בן-גוריון ועוזריו הצעירים, על שחיתויות הממשל והמשטרה, לא חִלחלו אל הציבור. עובדה: בבחירות לכנסת הרביעית שהתקיימו בתחילת נובמבר 1959, זכתה מפא"י לגדול בניצחונותיה: 47 מנדטים(בהשוואה ל-40 בבחירות לכנסת השלישית בקיץ 1955).
"העולם הזה" המשיך בהתקפותיו. בן-גוריון כיהן בתפקיד ראש ממשלה עד יוני 1963, והוחלף על-ידי לוי אשכול. כוונת הממשלה בראשות אשכול, שנחשב נוח ופייסני מבן-גוריון, לחוקק את החוק נגד לשון הרע, גרמה לאבנרי לקפוץ אל הבריכה הפוליטית. הוא נבחר לכנסת השישית (1965) וכיהן בה שנים רבות, תוך שהוא לא זונח את עריכת עיתונו.
אלא שהזמן עשה את שלו וב-1989, לאחר יותר מארבעים שנות עריכה, נאלץ אפילו לוחם כאבנרי להרים ידיים. מצבו של "העולם הזה" הידרדר, התפוצה ירדה[20] והחובות גדלו. מועמדים רבים לרכישת השבועון לא היו, ובסופו הוא נמכר לאריה גנגר – משקיע שהיה מזוהה עם ממשלת הימין בראשות יצחק שמיר, ובמיוחד עם אריאל שרון. רפי גינת החליף את אבנרי ב-15 ביוני 1990.
אכן, אירוניה של ההיסטוריה. אורי אבנרי שלחם באמצעות "העולם הזה" בכל ממשלות ישראל, הפגין מבחינה פוליטית עמדת שמאל נחרצת ונפגש עם אנשי אש"ף בעת שהדבר נחשב לעבירה על החוק, כולל עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה (1982), דווקא הוא מכר את עיתונו לימין.
השינוי לא עזר. לאחר תקופת פריחה קצרה, שב "העולם הזה" ודעך. ב-1 בדצמבר 1993 ראה אור גיליונו האחרון, מספר 2932. השבועון בן ה-56, שאורי אבנרי ערכו רוב שנותיו, ירד מבמת העיתונות הישראלית. עם השנים הוא הולך ונשכח, כפי שקרה הרבה קודם לפרשה הקצרה של "רימון".
 
 
למען הגילוי הנאות מבקש המחבר לציין, שבחלק מתקופת הופעתו של "רימון" הוא שימש בו ככתב חופשי (פרי-לאנסר) מתחיל.
 


 
 
[1] ראיון עם לוי יצחק הירושלמי, 2.11.2003. להלן: הירושלמי, ראיון.
[2] הנ"ל.
[3] משה שרת, יומן אישי, כרך ו, תל-אביב 1978, עמ' 1636. להלן: שרת.
[4] אורי קיסרי, זכרונות ליום מחר, תל-אביב 1975, עמ' 203-173. להלן: קיסרי.
[5] אורי אבנרי, "אנשי ריב", העולם הזה, 7.4.1960. להלן: "אנשי ריב".
[6] שם, שם.
[7] שם.
[8] קיסרי, עמ' 199.
[9] "אנשי ריב".
[10] "אם אין כסף – אין שורה", רימון, 9 (כרך ב'), 27.2.1957. עדות הכתב (הלא חתום על הכתבה) – בידי   המחבר.
[11] העולם הזה, גיליון 1034, 7.8.1957.
[12]  שם, גיליון 1020, 1.5.1957.
[13] שרית פוקס, "אוהד סופר ספרים", מעריב, 29.5.1998.
[14] שרת, 4.9.1956, כרך ו, עמ' 1685.
[15] שם, 18.9.1957, כרך ח', עמ' 2314.
[16] רימון, 7.1.1958.
[17] שלמה גרודז'נסקי, "'עתון מסוים' ומעבר לו", דבר, 31.1.1958.
[18] ניתוחו של בר-זוהר מופיע בספרו, הממונה – איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון, ירושלים 1970, עמ'  143-133.
[19] הירושלמי, ראיון.
[20] לפי יאיר קוטלר, בספרו כוח להשחית, תל-אביב, חש"ד, עמ' 386, עמדה תפוצת "העולם הזה" ביוני  1990, עם העברת הבעלות לאריה גנגר ומסירת העריכה לרפי גינת,  על 3,800 עותקים, כולל 131 מנויים.