ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל


"דבר" (1996-1925) - עשרה "אבות מייסדים"


 
 
מרדכי נאור
                                    
 בן 71 היה במותו. עשרות שנים חי, הופיע מדי יום (פרט לשבתות ולחגים, ולתשעה
 באב – בשנותיו הראשונות), השפיע, נאבק ושרד משברים לרוב. היו ימים שהוא היה
 העיתון החשוב ביותר ביישוב היהודי בארץ-ישראל. אחר כך החלה קרנו  יורדת ונעשו
 אין ספור ניסיונות להחזירו לדרך המלך. באחרית ימיו הוא הפך מ"דבר" ל"דבר ראשון" –
 וללא הועיל. ב-21 במאי 1996 ראה אור הגיליון האחרון של "דבר ראשון".
 
בעמודים הבאים אנו מבקשים לעמוד על דרכו ואופיו של "דבר" בעשרות שנותיו הראשונות,
באמצעות עשרה "אבות מייסדים", שהטביעו חותם עמוק על העיתון. לא במקרה הלכנו
לימים רחוקים, ולעורכים ועיתונאים שאינם עוד איתנו. ממשיכי הדרך והצעירים יותר,
אלה שעשו את העיתון בשנותיו המאוחרות יותר, יצטרכו להמתין להזדמנות נוספת,
כדי שגם חלקם יתואר. ובכל זאת, לא נוכל שלא להזכיר את חלקה המכריע של חנה זמר,
עורכת העיתון בשנות ה-70 וה-80, כמי ששמרה במשך שנים ארוכות על הגחלת שלא תכבה,
ועם סיום תפקידה העבירה את העיתון לידי עורכים צעירים יותר.
 
אנו ערים לכך, שהרשימה המצומצמת שלפנינו עושה עוול למספר לא מבוטל של אנשים,
שהִרבו לתרום ל"דבר" ולעיתונים שצמחו לידו וסביבו, כמו גם לשאר מפעלי העיתון,
כדוגמת הוצאת הספרים. אנשים כמו דב סדן (שטוק), מיכאל אסף, יצחק יציב, רחל
כצנלסון, אריה נבון, נתן אלתרמן, אליעזר שטיינמן, חיים בן דור ואחרים, הביאו את העיתון                              
בדור הראשון והשני שלו לגבהים ניכרים, והרשימה ארוכה.
           
סגירתו של "דבר" הייתה בבחינת יום שחור לעיתונות הישראלית. מדי פעם מגיעות ידיעות כי עדיין
יש סיכוי שהעיתון ייפתח מחדש. בתקווה שהנס הזה יתרחש, נפנה אל עשרת האבות המייסדים, כדי
לעמוד על הכוונות והאִפיונים שלהם, ושל העיתון שהם עשו בין אמצע שנות ה-20 לשלהי שנות
ה-60.
 
 
ברל כצנלסון - "המייסד והעורך הראשון"
 
עשרות שנים, מאז פטירתו הפתאומית באוגוסט 1944, בגיל 57, התנוססה סמוך ללוגו של             
העתון "דבר" השורה: "המייסד והעורך הראשון : ברל כצנלסון". ואכן, "דבר" היה יציר כפיו
של ברל, והוא שימש כעורכו מרגע לידתו עד פטירתו (של ברל), אף שבפועל לא עשה זאת                      
בשנותיו האחרונות כבראשונות.
 
ברל כצנלסון (1944-1887) היה מאנשי העלייה השנייה. לא קל להגדירו: מנהיג פועלים, איש
רוח, הסמכות הרעיונית והרוחנית העליונה של תנועת הפועלים הארץ ישראלית, עורך. קשה
לתארו כעיתונאי, ובכל זאת הוא היה מראשי העיתונאים בארץ רוב ימי המנדט הבריטי וערך להלכה
(וחלק ניכר מהזמן גם למעשה) את היומון החשוב ביותר ביישוב.
 
מאז הוקמה ההסתדרות הכללית בשלהי 1920, רצה ברל להקים בעבורה יומון, אך הדבר לא
נסתייע מספר שנים, בגלל אילוצי תקציב ועוד יותר מכך מאבקים פנימיים בין מפלגתו, אחדות      
העבודה, לבין המפלגה השנייה בהסתדרות, הפועל הצעיר - על מבנה המערכת, בעיות אישיות
וסיבות נוספות. מסכת ההקמה המסובכת, והמייאשת לפרקים של "דבר" מתוארת בהרחבה בספרה
של אניטה שפירא, "ברל".1
 
אף שמדובר היה בעיתון תנועתי, פוליטי ומוגדר, האמין ברל כצנלסון שהעיתון שהוא יעמוד בראשו
יהיה איכותי וקריא. כשלושה חודשים  וחצילפני הופעת הגיליון הראשון, פרט את ה"אני מאמין" שלו:
 
            מגמתו של העתון הריהי מגמת פניו ומפעלו של ציבור הפועלים בארץ. לה יעבוד ועליה
            יילחם... אולם אין הוא תלוי בשום מוסד ואין הוא כפות לשום מפלגה, כהסתדרות עצמה...
            העתון יהיה אינפורמטיבי וחינוכי. משאת נפשו לרוות את צמאון הפועל לידיעה ולמחשבה...2

ידידים ויריבים הוכיחו לברל כי סיכויי העיתון להצליח קלושים. יש לזכור כי בשנת הופעתו, 1925,
ישבו בארץ-ישראל כ-130 אלף יהודים בלבד, מהם רק חלק קוראי עברית, ושני יומונים ותיקים למדי,
"הארץ" ו"דואר היום" שלטו בשוק העיתונות, ואף הם התקיימו בקושי. ברל לא נבהל. הוא האמין
שכוחה של הסתדרות העובדים, שבראשה עמד בימים ההם המזכ"ל הנמרץ דוד בן-גוריון, לצד
האיכויות שהעיתון יספק לקוראיו, יהפכוהו לסיפור הצלחה.
 
עד מהרה התברר שהצדק היה איתו. תוך תקופה קצרה הגיעה תפוצת "דבר" ל-4,500 עותקים,
יותר מתפוצתם המשולבת של "הארץ" ו"דואר היום". ההצלחה נבעה לא רק מהעבודה הארגונית              
שהשקיעו ההסתדרות, מוסדותיה ומשקיה החקלאיים, שחתמו על כמויות גדולות של עותקים; אף
איכותו של העיתון דיברה בעדו. ברל הצליח לגייס למערכת ולכתיבה קבועה סופרים, משוררים,
מחנכים ואינטלקטואלים מהארץ ומהעולם, לצד שיתופם של אנשי עבודה, חרושת ושדה. אנשים שחיו
בארץ ובגרו בה משנות ה-20 של המאה הקודמת עד לאחר קום המדינה ראו ב"דבר" מוסד חברתי-תרבותי
לא פחות מאשר עיתון. גם הצד העיתונאי נשמר, אם כי במשך שנים היה "דבר" יותר בימה פובליציסטית
מאשרמקור לידיעות חדשותיות.
 
"דבר" היה מעין העיתון הרשמי של מוסדות היישוב, ובוודאי של הסתדרות העובדים, אך הוא נקט לא
אחת מדיניות עצמאית. כך למשל, לא חשש לתקוף את הבריטים, למגינת ליבם של ראשי הסוכנות
היהודית ("הממשלה שבדרך") , מבכירי ההסתדרות, בעבר, בעצמם. ברל ואנשי המערכת שמסביבו      
ראו עצמם "מגויסים", אם כי שמרו על מידת עצמאות לא מבוטלת.
 
אניטה שפירא סבורה כי לאחר שנים אחדות של עריכה "התעייף" ברל כצנלסון. בתחילת שנות ה-30
החל העיתון לפרסם מדורים "קלים" יותר, תצלומים, תרגומי סיפורים מהעולם ועוד, כיוון שאלה נדרשו
על ידי הקוראים. ברל לא היה שלם עם קו זה. "יש להניח שחש אכזבת מה מילד שעשועיו," כתבה
שפירא. "יותר משחינך את ציבור פועלי ארץ ישראל לדרכו של ברל, נאלץ ברל להשלים עם
התאמתו לצרכיו של הציבור. מעלותיו בעיני העורך היו חסרונותיו בעיני הציבור - ולהיפך."3
 
בשנות ה-30 החלה התרחקותו של ברל מ"דבר". מספר פעמים פרש, התפטר או היה ב"חופשת מצב
רוח" - קצרה או ארוכה. עיסוקיו האחרים הרחיקוהו אף הם. במלאות ל"דבר" עשר שנים הופיע
גיליון מיוחד, ובו קריקטורה של אריה נבון שבה נראה ברל מדלג על שישה כסאות, שעליהם
נכתב: הוועד הפועל של ההסתדרות, הדירקטוריון של הקק"ל, הקורטוריון של האוניברסיטה העברית,
הנהלת "ניר" (חברה כלכלית הסתדרותית), מרכז מפא"י והמרכז לנוער. הכותרת אמרה: "העורך ממהר
ל'דבר'"...
 
ואולם אין לטעות: ברל המשיך להיות עד מותו מעמודי התווך של "דבר", אף כשהיו לו מחליפים כגון
משה בילינסון וזלמן רובשוב (שזר). מאמריו הארוכים היו נקראים בשקיקה והשפעתו על העיתון
נמשכה גם כשהעביר את כובד משקלו לתחומים אחרים, כמו הקמת הוצאת הספרים "עם עובד"
בתחילת שנות ה-40. הוא זה שהביא ל"דבר" אנשים צעירים ומוכשרים, בתפקידים לא מקובלים בעת
ההיא, כמו נתן אלתרמן לכתיבה אקטואלית מחורזת ואריה נבון לציור קריקטורות. ברל העריך מאוד את
השניים. נבון היה הקריקטוריסט הראשון בארץ שהועסק במשרה. אשר לאלתרמן, ברל הביאו ל"דבר"
ונתן לו לכתוב תחילה ב"תוספת ערב" הקלילה יותר (נראה שסבר כי לעיתון הבוקר הרציני אין הוא       
מתאים), ולאחר שאיבד אותו ל"הארץ" ליותר משמונה שנים, שב וקלט אותו ב"דבר" כשנה וחצי לפני         
מותו, וזכה עוד לראות את "הטור השביעי" בתקופתו הראשונה.
 
ברל כצנלסון נפטר ב-13 באוגוסט 1944. למחרת הופיע "דבר", כשעמודו הראשון עוטה שחורים.
הלווייתו הפכה למפגן אבל והוקרה שהארץ לא ידעה כמותו. אלפים ליוו אותו למנוחתו האחרונה
בבית העלמין של כינרת ורבבות המתינו לאורך הדרך. אניטה שפירא מצטטת את הסופר אלכסנדר
סנד, שאמר: "היתה זו ההלוויה האחרונה, שאנשים הצטערו בה באמת".4
 
בראייה מפוכחת ולאחר שחלפו זמן רב מאז נפטר, ניתן לקבוע כי ברל כצנלסון היה עיתונאי ועורך    
מזן מיוחד, שעבר זה מכבר מן העולם: מנהיג, "רבי" ואיש רוח, שהעיתון היה כלי בידו  לצקת את      
רעיונותיו. דבר זה בא לידי ביטוי גם בשיר "על מות"5, שכתב נתן אלתרמן בשבוע שבו הסתלק
ברל. בששת בתי השיר מתאבלים עליו הספר, הבית (תנועת העבודה) הדגל, הרֵע, והכינרת
(שלידה החל את דרכו הציבורית. וקרוב למימיה נטמן). העיתון, במקרה - ואולי לא במקרה - לא נזכר.
 
 
משה בילינסון - "הצופה לבית ישראל"
 
דומה שמשה בילינסון (1936-1890), מי שהיה במידה רבה הפובליציסט מס' 1 של העיתון   
"דבר" באחת עשרה שנותיו הראשונות, ולא מן הנמנע שאפשר להגדירו גם כפובליציסט 
הנקרא ביותר בארץ בשנות ה-20 וה-30, עשה את הדרך הארוכה ביותר לעיתון – מבחינה
רעיונית ותרבותית - מכל שאר בכירי "דבר".
 
הוא נולד ברוסיה, קנה השכלה גבוהה בשוויץ ובגרמניה והשתקע למשך שנים לא מעטות                     
                            באיטליה. "אינטליגנט, חניך הבית המתבולל שספג תרבות רוסית ואיטלקית וגרמנית,                
אך למורשת היהודית הגיע מאוחר, והיא נקנתה לו בייסורים קשים, ומעולם לא ניתנה לו           
בשלמות," כפי שכתבה עליו אניטה שפירא, בספרה "ברל"6. ב-1923 הוכתר בתואר                  
ד"ר לרפואה, אך רופא לא היה מעולם. במקום זה משך בעט סופרים, היה סוציאליסט
אך לא ציוני, עד שגוייס לציונות הסוציאליסטית על-ידי שניים מראשי "דבר" לימים –
ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (שזר).             
 
ב-1924 עלה ארצה וכמנהג הימים ההם ביקש להיות חקלאי. לאחר שנה, כשהוקם העיתון
"דבר", הזעיקו ברל כצנלסון לתל אביב. עברית לא ידע; לעומת זאת היטיב לכתוב מאמרים.
בשנותיו הראשונות של "דבר" נהג לכתוב את מאמריו ברוסית, והם תורגמו לעברית. אחר               
כך השתלט על השפה, וכתב ב"דבר" לא פחות מ-2,300 מאמרים,7 לרבות חלק ניכר ממאמרי
המערכת, בחתימה הנודעת דאז - מ.ד. (מערכת דבר).8
 
ככותב, לא היה בילינסון אדם קל. הוא הִרבה להתפלמס עם יריבים, ואף עם ידידים שלא
קיבל את דעתם. כבר בגיליונות הראשונים של "דבר", ב-1925, הוא התפלמס עם אורי צבי
גרינברג לגבי יחס היישוב ותנועת הפועלים שבו לערביי ארץ-ישראל.9 לעתים הייתה
כתיבתו מרה. דוד רמז, מראשי ההסתדרות, כתב לאחר מותו, על מגוון כתיבתו: "הוא,
בעל הקול הערב, המנהם כיונה, הפך תן. אכן, בקרבו חוברו תן ויונה, או תן וכינור, כדבר
יהודה הלוי."10
 
יחד עם ברל כצנלסון הוביל את הקו הרעיוני של "דבר" - עתון סוציאל-דמוקרטי, או כהגדרתו
שלו: "אנו ציונים נאמנים, מדיניים, 'רחבים'. אנו סוציאליסטים מתונים, 'ריפורמיסטים'. אני
באופן מיוחד קרוב לסוציאלדמוקרטיה הגרמנית [הימים - לפני עליית היטלר לשלטון]. זהו
הקו, אשר עליו אנו שומרים ומחוייבים לשמור."11
 
ברל כצנלסון העריך את כישוריו האינטלקטואליים ואת יכולתו הווירטואוזית לכתוב בכל מצב
וכמעט על כל נושא. "בבהירות ובשלמות של מחשבתו הציונית, ביושר הקו של דרכו
בפובליציסטיקה העברית הוא היה יורשו של לילינבלום," כתב עליו. "בעוצמת הכאב,
בחריפות ההרגשה, בתחושת הסכנות, באי היכולת להסיח את דעת מהן, הוא היה בימינו
מה שהיה ברנר לפניו."12
 
את תפקידו של בילינסון בעיתונות, ביישוב ובציונות הגדיר ברל כצנלסון במאמר גדול                         
שפירסם ב"דבר" לאחר פטירתו: "צופה לבית ישראל".13
 
לשיאו הגיע לאחר שפרצו מאורעות 1936 ("המרד הערבי"). יום אחר יום כתב את "דבר
היום" של "דבר", שהיה מעין המניפסט הרשמי של הנהגת היישוב כלפי חוץ ופנים גם
יחד. דוגמה לכתיבתו אפשר למצוא בקטע הלקוח מ"דבר היום" כחודשיים לאחר פרוץ
המהומות:
 
   היסטוריית העמים אינה אידיליה. היא התאבקות בלתי פוסקת. ושבעתיים אנוס
   להתאבק העם אשר אבדה לו עצמאותו, ועליו לכבוש מחדש את מקומו, והכוחות
   הקיימים עומדים לו מנגד. כל עם העולה על הבימה ההיסטורית, השואף לעצמאות,
   הרוצה להיות נושא היסטורי ואדון לגורלו, אין לו אלא לקבל את גזירת ההתאבקות
   הזאת, וישראל פי שבעים ושבעה.14                      
 
בילינסון לא הסתפק בעבודתו העיתונאית. הוא היה איש-ציבור ומילא תפקידים מרכזיים
במפלגתו, מפא"י, הסתדרות העובדים, הוועד הלאומי, ועוד. כן שימש כיו"ר הוועד המפקח
של קופת חולים הכללית, ייתכן שגם בזכות תואר הד"ר לרפואה שהחזיק, ללא שימוש. הוא
נפטר באופן פתאומי בשלהי 1936, בגיל 46. ומותו הישרה אבל כבד ביישוב. זמן קצר לפני
כן נחנך בית החולים החדש של קופת-חולים ליד פתח תקווה, ומוסדות ההסתדרות קראו את
המוסד החדש על שמו.
 
חלק ממאמריו כונס לאחר מותו בשני ספרים: "במשבר העולם" (1940) ו"בדרך לעצמאות"
(1949).
 
 
זלמן שזר (רובשוב) - "המשורר שבעורכי העיתונים"
 
שניאור זלמן שזר (1974-1889) היה נציג מובהק של קבוצת אנשי הרוח שהנהיגה את "דבר"           
בעשרות שנותיו הראשונות. הוא היה סופר, משורר, חוקר החסידות, עורך, חבר כנסת ושר,
יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, ובערוב ימיו - הנשיא השלישי של מדינת ישראל (1973-1963).
 
הוא אהב לכתוב והִרבה לעשות כן. כבר בגיל 14 הוציא את עיתונו הראשון בעיירה קטנה
בפלך מינסק (כיום –בלרוס). שמו היה "הירחון", ורובאשאוו, כפי שכתב את שמו אז, קבע
ללא היסוס כי "העם הישראלי מחכה זה כמה שנים על עתון כזה."15 ההתמסרות וההתלהבות
הספרותית והעיתונאית ליוו את שז"ר גם בשנותיו הבאות.
 
במשך שנים כתב בעיתונים יהודיים וציוניים שונים, ברוסיה, גרמניה ואוסטריה. ב-1911 ביקר
בארץ-ישראל, נפגש עם חלוצי העלייה השנייה כמו ברל כצנלסון ורחל המשוררת, וכל חייו
ראה עצמו כאיש עלייה זו. ב-1924 התיישב בארץ, ונימנה עם החבורה המייסדת של "דבר".
מ-1925 ואילך, מהלך שנות דור, היה שזר מן הדמויות המובילות במערכת העיתון. הוא זה
ש"העמיד" את הגיליון הראשון, קבע את המדורים ונתן להם את שמותיהם. לעתים כתב את
דבר המערכת ומאמרים פובליציסטיים. הוא כתב בשמו וכן במספר כינויים, שהבולט ביניהם
היה "מאזין".16
 
בתקופתו של ברל, ובמיוחד לאחר פטירת בילינסון, היה שזר מס' 2 בעיתון, ותקופות ארוכות
אף כיהן כעורך בפועל. כרבים מבכירי "דבר" בעת ההיא, "מעולם לא היה עתונאי במשמע
הידוע לנו כיום. רחוק היה מן הטכניקה של העיתונאות," כפי שכתב עליו לימים חיים איזק,
מזכיר המערכת של העיתון. ואיזק המשיך:
 
            בעיני זלמן רובשוב-שזר לא היה טעם רב באוסף אבזרים, כמו "סקופים" ו"סטוריס"
            השייכים לציודו של עיתון עברי בימינו. לזלמן היתה העיתונאות שליחות ציבור,
            ותפקידו של העיתון היה לחנך ולהפיץ דעת ותרבות, ובעיקר להיות כלי ביטוי פוליטי
            ראשון במעלה.17
 
שז"ר היה מלא חיים, אימפולסיבי, מתפרץ ובעל אמרות שנונות. ב"דבר" הילכו אגדות על
כותרות מליציות שקבע בעיתון, כמו הכותרת "העולם כמרקחה" שהופיעה באחד הימים
הקשים של 1938, כאשר בארץ ובעולם רעמו כלי הנשק, היטלר פלש לאוסטריה ואי שם
ברחבי כדור הארץ הייתה רעידת אדמה קשה. הצייר נחום גוטמן תיארו בגילוי לב כטיפוס
"מרחף": "משקפיו נוצצו בתמהון של אדם שזה עתה ירד מאיזה מרומים."18 ואילו בעיני איזק
היתה לרוחניותו היתרה מעלה דווקא, והוא הגדירו: "המשורר שבעורכי העיתונים".19
 
לאחר פטירתו של ברל כצנלסון ירש שזר את מקומו כעורך ראשי (וכן כמנהל הוצאת
הספרים "עם עובד"). בתפקיד זה כיהן חמש שנים, עד שנבחר כחבר הכנסת הראשונה
וכשר החינוך והתרבות הראשון. בחמש שנותיו האחרונות בעיתון לא הרבה לשהות
במערכת, שכן נושאים מפלגתיים ולאומיים העסיקוהו חלק ניכר מהזמן. הוא עשה תקופות
ממושכות בחו"ל, השתתף בכינוסים ציוניים ונימנה עם המשלחת היהודית לעצרת האו"ם,
שהמליצה על הקמת מדינה יהודית ב-29 בנובמבר 1947.
 
הליכתו מ"דבר" הותירה חלל גדול, ובמשך יותר מחמש שנים נוהל העיתון בידי גוף שנקרא
"מזכירות המערכת" ובה 6-5 מבכירי העתון. כל הניסיונות לגייס לעריכת "דבר" עורך
ברמתם של ברל ושזר לא עלה יפה, והועלתה הצעה אף ל"ייבא" עורך מחו"ל.20 לבסוף נבחר
עורך מ"תוצרת בית" - חיים שורר.
 
 
                 משה שרת (שרתוק) - "בלעדיו לא אוכל"
 
משה שרתוק (לאחר קום המדינה - שרת), היה בין הצעירים שבמייסדי "דבר", ומומחה
העיתון לענייני המזרח התיכון, חדשות החוץ והשפה האנגלית. הוא עבד בעיתון שש שנים
בלבד, ואילולא עזב, כדי לשמש כמזכירו של ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית
של הסוכנות היהודית - דרך שהובילה אותו לתפקידים בסוכנות היהודית ובממשלת ישראל,
לרבות ראש הממשלה בשנים 1955-1954 - סביר להניח שהיה יורש את ברל כצנלסון בתפקיד
העורך.21
 
שרתוק, שעלה ארצה בגיל 9 עם משפחתו (אביו היה מאנשי ביל"ו, ש"ירד" לרוסיה וחזר
ארצה לאחר יותר מעשרים שנה), למד במחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה", שירת
כקצין בצבא התורכי, ולאחר מכן למד במוסד היוקרה הבריטי "לונדון סקול אוף
אקונומיקס". כשהחל ברל בהכנותיו להקים את "דבר", הזעיק את שרתוק ארצה, בהסבירו:
"בלעדיו לא אוכל,"22 והטיל עליו שורה של תפקידים בהתאם לכישוריו. בין השאר שלט
הצעיר בן השלושים באנגלית, ערבית ותורכית, לידיעותיו בעברית יצאו מוניטין לפני כן
ובמיוחד בשנותיו המאוחרות, ובנוסף הוא היה מעורה בחיים הפוליטיים דאז – בהסתדרות
הכללית, במפלגת אחדות העבודה, ולאחר מכן במפא"י.
 
שרתוק היה מן העובדים המסורים של "דבר" בתחילתו. על עבודתו ומקומו בעיתון כתב
לאחר שנים בגוף שלישי:
 
            בין החברים המרכזיים במערכת - משה, צעיר, עירני ונמרץ, בעל עין טובה וחיוך
            ידידותי. הוא כותב בבעיות תנועת הפועלים בארץ ובעולם, בשאלות מדיניות, ביחוד
            בענייני אנגליה וארצות ערב, מתרגם, נושא בעול העבודה היומיומית של העתון,
            "עושה" את העמוד הראשון ומעצב דמותו, מחדש חידושים בעימוד, שהפכו בנין
אב לעתונות היומית כולה.23
 
אחרי מאורעות תרפ"ט-1929 החל "דבר" להוציא שבועון באנגלית בשם המובן מאליו -
"DAVAR" ושרתוק ערכו בהצלחה גדולה במשך שנתיים. לימים סיפר שרת, שהיו שהישוו
את השבועון באנגלית של "דבר" ל"אובזרבר" הבריטי.24
 
ב-1931 עבר חתול שחור בינו לבין ברל כצנלסון, כשנקרא לשמש כמזכירו של חיים
ארלוזורוב בסוכנות היהודית. ברל עירער על כך בפני מוסדות מפא"י, והעלה שורה של
נימוקים, מדוע אסור לשרתוק לעזוב את מערכת "דבר", וללא הועיל. כשעזב, נסגר                
 השבועון באנגלית מחוסר עורך מתאים.
 
בשנים הבאות, ואף כשהיה שר חוץ וראש ממשלה, שמר על קשר עם מערכת העיתון, ולא
פעם הוזמן להתייעצויות. כך היה גם בסוף 1953. יומנו מ-18 בדצמבר 1953 מגלה:
 
   הוזמנתי להתייעצות פנימית על שיפורים בעיתון - התייעצות שאיחרה לבוא לפחות
   חמש שנים. אך טוב מאוחר מלעולם לא! כיבדוני בפתיחה והרציתי המומים והפגמים
   שאני דואב וקובל עליהם כמעט מדי יום בפותחי את העיתון מדי בוקר בבוקרו. דוד
   זכאי אמר אחר כך כי דיברתי כאילו לא נטשתי מעולם את המערכת אלא חייתי כל
   הזמן את בעיות העיתון וליקוייו.25
 
 
חיים שורר - "40 יום בברית המועצות"
 
"יש מי שקונה עולמו בשעה אחת", אומר הפתגם. חיים שורר (1968-1895) קנה עולמו
בסדרת מאמרים אחת, שפורסמה ב"דבר" בשלהי 1954, ולאחר מכן גם כונסה בספר:
 "40 יום בברית המועצות". שורר היה העיתונאי הישראלי הראשון שהותר לו לסייר
בברית המועצות, בעת שהמעצמה הסובייטית הייתה סגורה ומסוגרת, רודפת את יהודיה,
ואף הורשה להיפגש עם יהודים.
 
חיים שורר היה מצעירי העלייה השנייה. בגיל צעיר נימנה עם ראשי מפלגת הפועל הצעיר,
ומייסדי מושב העובדים נהלל. הוא הִרבה לכתוב בעיתונות התנועתית ושלח מאמרים
ורשימות מכל מקום בו שהה, לרבות שליחויות ארוכות בקרב הנוער היהודי במזרח אירופה.
ב-1936 הוזמן לעבוד ב"דבר", ותפקידו הראשון היה עורך לילה. בערוב ימיו סיפר על השיעור
הראשון שקיבל ממשה בילינסון: "זכור דבר אחד - כל שגיאה שלך, קלה כחמורה, גלויה כל
בוקר לעיני אלפי אנשים."26
 
שורר היה עיתונאי שעסק בתחומים רבים. הוא ראה עצמו ככתב, ריפורטר בלשון הימים                    
ההם, פובליציסט ופליטוניסט, כלומר זה המחבר רשימות קלילות. כאמור,בשנות ה-50,
לאחר חמש שנים ללא עורך, נבחר שורר להיכנס לנעליהם של ברל כצנלסון וזלמן שזר. הוא
התמיד בתפקידו 11 שנה, עד 1965. שיאה של תקופה זו היה כבר בתחילתה - נסיעתו לברית              
המועצות, איסוף החומר בתנאים קשים במיוחד, ופרסום המאמרים לאורך שבועות מספר. שנה    
שלמה נפגש שורר עם אנשי השגרירות הרוסית בתל אביב, שמע מהם על הנעשה בארצם וניסה
לשכנעם להעניק לו ויזה. הם סברו כנראה, שאם ייענו לו, לא יחמיר כל-כך בכתיבתו. אכזבתם
הייתה רבה, כשכתב שורר, בכל גילוי הלב, על מצבה הקשה של היהדות הסובייטית (היה זה
פחות משנתיים לאחר מות סטלין). "זכיתי להיות הראשון מישראל שראה במו עיניו ושמע במו
אוזניו את מצוקת אחינו שם, והשמעתי את הזעקה הגדולה שהדיה הגיעו לכל הארצות שבהן
יהודים חיים," כפי שכתב שש שנים לאחר שובו.27
 
שורר גם כתב מספר ספרים. אחד הנודעים שבהם נקרא "החייל 9172", ובו תיאר את חיי
התותחנים הבריטיים במלחמת העולם השנייה, לאחר שנטל חופשה ארוכה, בת ארבע שנים,
מהעיתון והיה לחייל-תותחן מן השורה.
 
בתקופת עריכתו ידעה עבודת המערכת משברים לא מעטים, והעיתון - שבעבר היה מס' 1 –
איבד מהשפעתו. תקופה קשה במיוחד עברה על שורר בתחילת שנות ה-60, בימי "פרשת לבון".         
שורר, יוצא "הפועל הצעיר", תמך בלבון, בעוד שבכירים אחרים ב"דבר" הלכו עם בן גוריון.      
כך אפשר היה למצוא, בעמוד המאמרים של "דבר", את דבריהם של תומכים נלהבים של בן-
גוריון, כמו נתן אלתרמן, לצד מאמר חריף נגדו של שורר. במכתב לחנה זמר, ערב הבחירות
המוקדמות לכנסת ב-1961, כתב:
 
בינתיים אוכלים אותי יום יום; נוגסים כל יום חתיכה ממני, אבל לא קל לכלות אותי.    
אינני יודע מה יהיה אחרי הבחירות. אני, בכל אופן, מוכן לכל. אינני "מפחד" משום דבר
ומשום איש ולא אתחיל עכשיו, בסוף הקריירה שלי, להיכנע או לוותר על חופש                    
מצפוני.28
 
ב-1965 פרש, בשל הרעה במצב בריאותו, אך המשיך לכתוב ב"דבר" כמעט עד יומו האחרון.
                                             
 
ברכה חבס - "כתבת השטח הראשונה"
 
כתרים רבים קשרו לראשה של ברכה חבס (1968-1900), אך דומה שהחשוב ביותר הוא
כתר "הכתבת העברית הראשונה אחרי אלפיים שנה". נכון שחמדה בן יהודה הקדימה
אותה בשנים לא מעטות, אך רעייתו של אליעזר בן יהודה, ועוזרתו הנאמנה בעריכת עיתוניו,
ישבה בירושלים ושם כתבה וערכה, ואילו ברכה חבס היתה ללא ספק "כתבת השטח"
הראשונה. את כל פריה העיתונאי נתנה ל"דבר" ולעיתוניו שצמחו בחצרו, כמו "דבר הפועלת",
"דבר לעולה", "הגה", "אומר", "דבר לילדים" ו"דבר השבוע".
 
ברכה חבס נולדה ברוסיה ועלתה ארצה עם הוריה בהיותה בת שבע. היא סיימה סמינר
למורות, עבדה עם נוער עובד ונוער מצוקה, והחלה שולחת מפרי עטה ל"דבר". ברל כצנלסון
עקב אחר כתיבתה והזמינה לעבוד בעיתון. תחילה עסקה יותר במה שכונה אז "ריפורטז'ה
סוציאלית", כלומר כתיבה בנושאי חברה ומצוקה. מאוחר יותר הרבתה ברכה חבס לכתוב
ממקומות מרוחקים בארץ ואף בעולם. כך לדוגמה, היא ליוותה את רוב יישובי חומה ומגדל
ביום עלייתם, כשהשיא הוא בעלייה לחניתה, במרס 1938. לאחר מכן אף הוציאה ספר,
המבוסס על רשימותיה, בנושא חומה ומגדל.
 
היא זו שכתבה את רשימות הפתיחה בגיליונות הראשונים של "דבר לילדים". בקוראים
הצעירים ראתה את דור העתיד של "דבר". "ילדי 'דבר'" - כך כינתה אותם. כתיבתה הייתה
"מגויסת", תוך שהיא מסבירה לילדים את תרומת היישוב היהודי לרווחת כל תושבי הארץ,        
לרבות הערבים שבהם, והצורך שלא לפגוע בערבים חפים מפשע (לאחר פרוץ מהומות
הדמים באפריל 1936).29
 
במשך שנים הייתה "הכתבת הנודדת" של העיתון, וכתבותיה הופיעו תחת הכותרת
"בדרכים". משימותיה העיתונאיות הוליכו אותה לקונגרסים הציוניים באירופה, למגויסי
היישוב במלחמת העולם השנייה ברחבי המזרח התיכון, ולשרידי השואה לאחר המלחמה.
כשקמה המדינה ומאות אלפי העולים זרמו אליה, נטלה על עצמה להיות להם לפה. "היא
אהבה להיפגש עם בני אדם מרובדים וממוצאים שונים, ו"הם ש'הריצו' אותה כל הימים
והשנים."30       
 
 בשנות ה-50, כשכיהן בעלה , דוד הכהן, כשגריר ישראל בבורמה, כתבה לעיתון גם מהמזרח
 הרחוק. הזוג הכהן-חבס הוזמן לסין העממית, ובימים ההם זו הייתה סנסציה גדולה.
 
 ברכה חבס כתבה וערכה רשימה ארוכה של ספרים, רובם על נושאים שאליהם התוודעה
 בעבודתה העיתונאית. בין הנודעים שבהם: "הספינה שניצחה" (על "אקסודוס") ו"פותחי
  השערים ממזרח ומים"  (על ההעפלה היבשתית והימית ערב קום המדינה).
 
 
 
דן פינס - "העיתונאי האידיאי"
 
דן פינס (1961-1900) היה עיתונאי, פובליציסט, עורך ויו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב,
אך בראש וראשונה ראה עצמו "עיתונאי מגויס", עוד מהימים שבהם ישב בכלא הסובייטי,
בעוון ציוניותו. כל כך מגויס היה למען הציונות וארץ ישראל, עד שלבנו שנולד בברית
המועצות שלאחר המהפכה נתן שם יחיד ומיוחד: קפא"י (ראשי תיבות של קופת פועלי
ארץ-ישראל, המכשיר הכספי הראשון של מפלגת פועלי ציון, עוד בימי העלייה השנייה).
 
הוא לא נימנה עם ראשוני "דבר", משום שעלה ארצה רק ב-1930, לאחר מספר שנות מאסר
בסיביר, בשל פעילותו כראש תנועת "החלוץ" הציונית ברוסיה. כאן נכנס מיד לעבודה
עיתונאית, ובה התמיד עד מותו בטרם עת, לאחר מחלה ממושכת. כל השנים היה מבכירי
"דבר", מזכיר המערכת ומועמד לעורך בתחילת שנות ה-50, אלא שהתפקיד לא ניתן לו,
ובסופו של דבר היה לעורך העיתון המנוקד "אֹמֶר", אחד מעיתונים וכתבי עת רבים שיצאו
לאור בבית "דבר". בעריכת "אמר" ראה שליחות, מתוך הנחה, שעולה חדש הקורא את העיתון,
ילמד באמצעותו עברית ויגיע בשלב הבא ל"דבר".
 
בעיני עצמו ובעיני אחרים היה "עיתונאי אידיאי", כפי שהגדירו יעקב עמית, ידיד ויריב, ועורך
"על המשמר". "קנה המידה החברתי והמוסרי היה תמיד נר לרגליו... [לדעתו] מקצוע             
העיתונות חייב שיהיה טבוע תמיד בחותם של מוסריות עמוקה."31 העיתונות הישראלית, לדעתו,
חייבת לגלות יתר אחריות בכתיבתה, שכן "לא בלבלרות אנו עוסקים, לא כתב היד העיקר,
אלא כתב הלב... הגענו לרמה מסוימת בהפצת ידיעות, חדשות. דרושה לנו הפצת רעיונות...
מן ההכרח שהעיתונאי יחיה חיי רוח, מלבד משיכת קולמוס וזרזירות פולמוס..." הוא הציע
(ב-1958) שהעיתונות תגביל עצמה מרצון, לא תחדור לחיי הפרט, ובמילותיו שלו: "יש קצה,
תחום מוצנע, האסור במגע." הוא סבר שלא האקטואליה היא בסיס העיתון, כי אם "קורות
העתים, מאורעותיהן, הן מוטותיה, קורות בניינה. דברים שבעיתון חומר הם גם לספרות וגם
להיסטוריה. גדולה, אפוא, האחריות [על העיתונאים] פי כמה."32
פינס היה בעל ידיעות נרחבות בסוגיות ישראליות ובין לאומיות. רוחב הידע שלו בא לידי ביטוי
ב"אנציקלופדיה לעם" שערך בשנות ה-50 יחד עם בנו קפא"י, וזכתה בעת ההיא להצלחה
גדולה.
 
 
הרצל ברגר - "דמוקרטיה בלי פירושים"
 
הרצל ברגר (1962-1904) היה מבכירי "דבר", כותב המאמרים הראשיים, חבר כנסת מאז
הכנסת הראשונה עד החמישית, ומועמד לעורך העיתון בתחילת שנות ה-50. הוא לא היה
לעורך רק משום שלא רצה; העדיף להמשיך בכתיבה, בעבודתו בכנסת כחבר פעיל בוועדת
חוץ וביטחון, וב"קול ישראל", שם שימש כפרשן מדיני. ייתכן שהדבר נבע מאופיו הנוח מדי,
מעדינותו, שהיו ידועים לכל, לרבות לו עצמו.
 
ברגר היה בעל השכלה רחבה, והוכתר בתואר דוקטור למשפטים ולמדע המדינה באוניברסיטת
יינה שבגרמניה בגיל צעיר. הוא היה יליד רוסיה, ונשם ציונות וסוציאליזם מיום לידתו,
אפילו שמו מעיד על כך, כיוון שנולד זמן קצר לאחר מות הרצל. מרוסיה עבר לפולין, ממנה
לגרמניה וחזרה לפולין. במדינה זו נימנה במשך מספר שנים על מערכותיהם של עיתונים וכתבי
עת ציונים סוציאליסטים, מקבילי "דבר" בגולה. כשעלה ארצה ב-1934 נקלט מיד במערכת
"דבר". במשך שנים, בימי עריכתו של זלמן שזר ולאחר מכן, כתב את "דבר היום", ויודעי דבר
נהגו לספר כי שזר העורך הכניס בדבריו פאתוס ו"ציונות", מבלי שברגר עדין הנפש העז להתנגד.
 
לאחר שנפטר, באוגוסט 1962, כתב עליו שזר:
 
            מאז שהעט המבורך נפל מידו של אחינו הבלתי נשכח משה בילינסון, בעצם שנות
            המסה, החל קמעא קמעא להיות מופקד [על כתיבת המאמרים הראשיים] בחתימת
            שם ובעילום שם, ובגלגולי תפקיד... והנה נפל [העט] אף מידו שחלשה.33           
 
זמן קצר לפני פטירתו קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות על כתיבתו הפובליציסטית. לטקס
חלוקת הפרס לא יכול היה להגיע ואשתו היא שקיבלה את הפרס במקומו.
 
הרצל ברגר היה ציוני וסוציאליסט אידיאי, ובה בשעה קנאי לחופש העיתונות ולדמוקרטיה
הישראלית. בעיצומה של מלחמת העצמאות, כשהועלתה הצעה מרחיקת לכת לסגור את
כל העיתונים, ולהסתפק ביומון ממשלתי אחד, הזדעק ברגר, וגינה את ההצעה - שלא ברור
כמה תומכים היה לה - בלשון חד משמעית. "החדשים הראשונים של קיום המדינה היו לא
חדשי שגשוג של החירות הפנימית אלא חדשי הגבלתם, ואנו מצווים לצמצם את ההגבלות
ככל האפשר "(ההדגשה במקור). הוא קבע שעל המדינה "להיזהר מכל משמר", שלא להרבות
בהגבלות הרבות ממילא, "כי אנו זקוקים לחינוך האזרח ולחינוך איש השלטון לחירות
ולאחריות ולזכויות דמוקרטיות, והתקופה הראשונה בחיי המדינה, השפעתה החינוכית,
לטובה או לרעה, רבה ביותר... אנו רוצים שבמדינתנו תשלוט דמוקרטיה בלי פירושים.
פשוט דמוקרטיה..."34
 
 
יהודה גוטהלף - "בין הפילוסוף למדינאי"
 
יהודה גוטהלף (1994-1903) ערך את "דבר" במשך חמש שנים - במחצית השנייה של שנות
ה-60.  הוא היה רוב שנותיו במערכת "הסמן השמאלי" של העיתון, כראוי לאחד מראשוני
השומר הצעיר בפולין. כרבים מבני דורו, התעתד לעבוד בארץ בחקלאות, ולשם כך למד
וטרינריה. כשעלה ארצה ב-1929, הצטרף לקיבוץ עין החורש, ובו היה חבר עשר שנים. את
הקיבוץ עזב על רקע אידיאולוגי ובשל סכסוך חמור שנפל בינו לבין מנהיג התנועה, מאיר
יערי, במיוחד על רקע אי הסכמתו ליתר דבקות ב"עולם המחר" הסובייטי.
 
ב-1939 הצטרף למערכת "דבר", ובשנים הבאות כתב מאמרים פובליציסטיים, וכן מילא
שורה ארוכה של תפקידים בכירים בהסתדרות העובדים. ביניהם: חבר הוועדה המרכזת
ויושב ראש המרכז לחינוך ולתרבות.
 
ב-1970 פרש לגמלאות, אך המשיך לכתוב ב"דבר" ופרסם ספרים בנושאי חברה ועיתונות.
בין ספריו: "דעת הקהל והעיתונות" ו"החברה הישראלית במבחן התקופה". את עצמו,
הפובליציסט, ראה כ"איש ביניים", ש"מעמדו בין הפילוסוף ובין המדינאי. הוא כעין פריזמה,
שמשתברות בה קרני האור של מאורי הדעת מזה ושל אנשי המעשה מזה, והן מוחזרות
לרחבי הציבור. מאידך גיסא, משמש העיתונאי דוברם של המוני העם באזני שליחי הציבור,
אנשי ההלכה והמעשה כאחד."35
 
גוטהלף היה חסיד העיתונות הציבורית-רעיונית. הוא החזיק בדעה, שקיומו של עיתון אינו
יכול להיות מותנה ברווחיותו. "זכותה-חובתה של חברה, או של תנועה הזקוקה לכלי
מבטא משלה, להבטיח את הופעתו הסדירה." המודעות, לדעתו, אסור שיקבעו את גורל
העיתון.36
 
יהודה גוטהלף הגיע לגיל מופלג (91). הוא המשיך לכתוב ולפרסם עד ימיו האחרונים.
 
 
דוד זכאי - "מכה בפטיש גדול"
 
דוד זכאי, שנפטר ב-1978, זכה אף הוא לאריכות ימים - גם הוא נפטר בגיל 91. זכאי, איש
העלייה השנייה, מראשוני ההסתדרות, היה חבר קרוב לברל כצנלסון, ואיתו הגיע ל"דבר".
בימים הטובים של העיתון נודע בעיקר בשל מדורו "קצרות", שהופיע תמיד בעמוד האחרון,
למעלה מימין. היו אלה קטעים קצרים ביחס, כיאות לשם המדור, שבהם כתב זכאי על
עניינים העומדים ברומו של עולם, מנקודת מבט אישית. כן הירבה לכתוב מאמרים
בנושאי תרבות וספרות בגיליונות יום שישי.
 
מבין הוותיקים, יש הזוכרים את זכאי דווקא בשל מדורו "בשמים", מדור ראשון
לאסטרונומיה בעיתונות הישראלית. הוא כתב על הכוכבים במסילותם גם בכתבי עת
מדעיים בארץ ובחוץ לארץ.
 
במערכת "דבר" מילא תפקידים שונים, וביניהם מזכיר המערכת. הוא נהג לשוחח עם
פרחי העיתונאים, שמע מה העסיק אותם וסיפר להם מניסיונו. חדרו במערכת היה פתוח
לכל מבקר.
 
זכאי היה שייך לדור שאצלו הזדהות הפרט עם הכלל (במקרה זה, הציוני-סוציאליסטי,
ולאחר 1948 - עם המדינה) היתה מלאה ובלתי ניתנת לחלוקה. כך גם לגבי העיתון,
שתפקידו לאומי, חברתי וכלל עולמי. במדורו "קצרות" כתב ביום העצמאות העשירי
של ישראל, אותו יום עצמו שבו הופיע גיליון ה-10,000 של "דבר":
 
            ...תחנה זו - תחנת ה-10,000 - חלה בדרך מקרה בה' באייר תשי"ח. תחנת מוצא
         וראשית זו, עצם יום מלאות עשר שנים למדינת ישראל - דבר זה משהה אותי
         עוד כלשהו: כלום אין שייכות מה בין 10 אלו לבין 10,000 האלה? כלום לא היתה
         תמצית תמציתם של עשרת אלפים גליונות "דבר", כל עיקרם ותוכנם –
         מדינת ישראל? וכלום אין במאמץ מיוחד של אלף הזרועות - ובראשן זרועות
         הפועלים, ש"דבר" הוא נושא חזונם הלאומי והחברתי - כלום אין במאמץ הזה       
         ובהישגיו גם מכוח הזרוע הארוכה של העיתון, אשר היכתה בפטישה עשרת
         אלפים מונים, יום יום, על הסדן, וקול מכתה הוא אחד ויחיד: עצמאות
         ישראל, צדק סוציאלי ושלום עולמי?"(ההדגשה במקור).37
 
אם תרצו, בקטע קצר זה מתוך "קצרות" בא לידי ביטוי ה"אני מאמין" הקולקטיבי
של "דבר" בעשרות שנותיו הראשונות. נראה שבשנים מאוחרות יותר לא היה
לקו מערכתי זה די קוראים, והעיתון "איבד גובה", עד שנסגר ב-1996.
 
                                                * * *
 
1. אניטה שפירא, "ברל", כרכים א-ב, תל אביב 1980, ובעיקר הפרק המוקדש                         
להקמת "דבר" ולשנותיו הראשונות בעריכת ברל, עמ' 269-241. להלן: ברל.
2. ב. כצנלסון אל מ. ליפסון (ניו יורק), 18 בפברואר 1925, אגרות ב. כצנלסון,
כרך ה', תל אביב 1973, עמ' 195.
3. ברל, א', עמ' 268.
4. שם, עמ' 11.
5. דבר, "הטור השביעי", 18 באוגוסט 1944.
6. ברל, א', עמ' 263-262.                                                                            
7. קביעתו של הביבליוגרף ג. קרסל. וראו את הערך "משה ביליניסון" באנציקלופדיה
העברית, כרך ח', ירושלים ותל אביב תשט"ז, עמ' 464.
8. ניחושים רבים הושמעו לגבי זהותו האמיתית של מ.ד., אך כפי שמציין בהערה עורך
כל כתבי ברל כצנלסון, יהודה ארז (כרך ח', עמ' 47), זוהי חתימה אנונימית לכותבי מאמר
המערכת "דבר היום". להלן: כתבים, ח'.
9. וראה בנדון: מנוחה גלבוע, "ראשית 'דבר'", קשר 16, נובמבר 1994, עמ' 83, 85.
10. דוד רמז, טורים, תל אביב תשי"ב, עמ' 418-419.
11. ברל, א', עמ' 262.
12. כתבים ח', עמ' 51-50.
13. דבר, 18 בדצמבר 1936.
14. שם, 23 ביוני 1936.                                                                                                                    
15. על עיתונו הראשון של זלמן שזר, ראה: קשר, 2, נובמבר 1987, עמ'                       
113-112.
16. א.ח. אלחנני, "נשיא מדינת ישראל שניאור זלמן שז"ר", דבר, 22
    במאי 1963.                                                                                                                        
 17. חיים איזק, "העורך שלא היה 'עתונאי'", דבר, 11 באוקטובר 1974.
18. דבר, 22 במאי 1963.
19. איזק, ראה הערה 17 לעיל.
20. וראה מאמרי: "מייבאים עורך ל'דבר'", קשר 14, נובמבר 1993, עמ' 124-119.
המועמד העיקרי היה חיים גרינברג, מראשי תנועת העבודה היהודית בארצות הברית..
21. "ברל קיווה [ב-1931]... להעביר את עולו של 'דבר' מעליו אל שכמו של שרתוק,"
ברל, ב', עמ' 378.
22. ברל כצנלסון אל דב הוז, 16 ביוני 1924. בתוך: אגרות ב. כצנלסון, כינס וליווה
בהערות יהודה ארז, כרך ה', תל-אביב 1973, עמ' 181.
23. כשעמד שרת להתמנות לראש הממשלה, פרסם השבועון "דבר השבוע",
מבית ההוצאה של "דבר", סידרת כתבות על דרכו מנערותו. הן חוברו על ידי
עורך השבועון משה בן אלול, בחתימת מ. אחי-יוסף, אם כי למעשה הוכתבו
על ידי שרת, כפי שמגלה יומנו ב-19 בדצמבר 1953: "הכתבתי לבן אלול..."
מ. שרת, יומן אישי, כרך א', תל אביב 1978, עמ' 239. להלן: שרת. הקטע לקוח                
מתוך הכתבה השלישית בסידרה, "משה שרת - קורות חייו", דבר השבוע, 52, 17                            
בדצמבר 1953.
24. שם, שם.
25. שרת, א', עמ' 238-237.                                                                                              
26. חיים שורר, "40 שנה בעיתונות", ספר השנה של העתונאים תש"ך (1960),
עמ' 273.
27. שם, עמ' 275.
28. חנה זמר, "חיים שורר ז"ל", ספר השנה של העתונאים תשכ"ח (1968), עמ'
330-329.
29. וראו לדוגמה, רשימות הפתיחה שלה (כל אחת בהיקף של כ-1200 מלה)
דבר לילדים, 30 באפריל ו-7 במאי 1936.
30. ג. קרסל, "ברכה חבס - הרפורטרית-הסופרת בחסד עליון", ספר השנה של
העתונאים, תשכ"ח (1968), עמ' 331.
31. יעקב עמית, "לזכרו של דן פינס", ספר השנה של העתונאים, תל אביב
תשכ"ב (1962), עמ' 250.
32. דן פינס, "הגבלות מרצון", ספר השנה של העתונאים, תל אביב תשי"ח
(1958), עמ' 169.                                                                                                       
33. זלמן שזר, "הרצל ברגר", דבר, 30 באוגוסט 1962.
34. על הפרשה בכללותה, ראו המאמר "עתון יומי אחד בלבד - בבעלות הממשלה",
קשר, 2, נובמבר 1987, עמ' 105-101. המובאות הן מעמוד 104-103.
35. יהודה גוטהלף, "הקהל והעתונות", תל אביב 1969, עמ' 133.
36. חיים איזק, "ראשונים ואחרונים במראה", בתוך: "'דבר' בן חמישים", תל-אביב,
1975, עמ' 62.
37. דוד זכאי, "קצרות", דבר, 25 באפריל 1958.