שיר מגוייס של קדיה מולודבסקי
"שיר מגויס" של קדיה מולודובסקי
מרדכי נאור
קדיה מולודובסקי (1975-1894) היתה סופרת ומשוררת יידיש נודעת, שהתגוררה בפולין, בארצות הברית ותקופה קצרה גם בישראל. היא כתבה ופרסמה ספרים לגדולים ולקטנים, ובארץ-ישראל של ימי טרם-המדינה זכו להצלחה מרובה שירי הילדים שלה, שתורגמו על-ידי נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, מרים ילן-שטקליס, אברהם לוינסון ואחרים. ספרה "פתחו את השער" שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1945, היה לקלאסיקה, ושירים כגון "גלגולו של מעיל" ו"הילדה איילת" (בתרגומו של נתן אלתרמן) ו"פתחו את השער" (שנתן את שמו לספר – בתרגומה של פניה ברגשטיין), היו שגורים וידועים לכל ילד כמעט.
עניינו של מאמר זה הוא ב"שיר מגויס" שלה, שנחבא כל השנים בכרך ישן של הדו-שבועון "במעלה", ואשר נכתב ככל הנראה בימים הראשונים של מלחמת העצמאות ופורסם ב-19 בדצמבר 1947. שמו, "הבריגדה הקטנה" ("די קליינע בריגאדע"), והוא תורגם לעברית על-ידי אברהם לוינסון. התיבה "מגויס" בהקשר זה היא דו-משמעית: הן שיר שנועד לגייס דעת-קהל והן שיר שעניינו גיוס בפועל, אם כי של מתגייסים לא תקניים כל-כך.
המשוררת, ילידת פולין שהתגוררה בניו-יורק מאז 1935, עקבה כל העת אחר הנעשה בארץ-ישראל והייתה קשורה במיוחד ליוצרים ולאנשי תרבות כאן. אחד הבולטים שבהם היה זאב יוסקביץ' (יוסיפון), חבר קיבוץ ובוהמיין תל-אביבי, שבין השאר ערך את רבעון הקיבוץ המאוחד "מבפנים". הוא שיזם את הוצאת הספר "פתחו את השער". ידיד אחר שלה היה מנחם דורמן מגבעת ברנר, העורך הראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד.
ידידיה בארץ לחצו עליה לבוא ולהשתקע כאן, ולפחות להגיע לביקור ממושך. זה תוכנן ל-1947, נדחה ל-1948 ונדחה שוב בשל קרבות מלחמת העצמאות. החלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, בדבר חלוקת ארץ-ישראל והקמה קרובה של מדינה יהודית, הרעישה אותה. במכתב לדורמן מה-30 בנובמבר כתבה: "קודם כל מזל טוב לכולנו. אני מרוצה מאוד ומקווה שבספר השירים החדש שלי שאתם מתכננים להוציאו ב-1948, יופיעו המילים: שנה ראשונה לגאולה. שאלוהים יעזור לנו שהכל יעבור בשלום".
שלום לא היה בארץ-ישראל שלאחר ה-29 בנובמבר 1947. כבר ב-30 בנובמבר החלו התנגשויות-דמים שיזמו הערבים, בנסותם למנוע את יישום החלטת האו"ם. מספר החללים היהודים גדל מיום ליום וזו היתה ראשיתה של מלחמה ארוכה וקשה – היא מלחמת העצמאות.
אווירת החירום וההיחלצות שהיתה מנת חלקו של היישוב היהודי בארץ כבר מהימים הראשונים של דצמבר 1947, הגיעה גם לאמריקה וקדיה מולודובסקי החליטה לתרום את חלקה בהעלאת המוראל. היא ביקשה לסייע, כפי יכולתה, ל"הגנה", ארגון-המגן הכלל-יישובי שממנו צמח צה"ל. לשם כך שלחה לעורך העיתון "במעלה", משה מוסנזון, חבר קיבוץ נען (ואביה של הסופרת דבורה עומר), שיר ארוך על שלושה ילדים בני 7-5, המעוניינים להצטרף ל"הגנה".
"במעלה", שהופיע מאז 1925, היה עיתון מקובל בימים ההם – בהסתדרות הנוער העובד שהוציאה אותו, בהתיישבות העובדת ובקרב סופרים ומשוררים צעירים שפרסמו בו את יצירותיהם הראשונות. כך עשו זרובבל גלעד, חיים חפר, אורי ברנשטיין, דבורה עומר ועוד.
מוסנזון מסר את השיר, "די קליינע בריגאדע" לאחר ממתרגמיה המובהקים של קדיה מולדובסקי בארץ – אברהם לוינסון – סופר, משורר, מתרגם ומי שעמד בראש המרכז לחינוך ולתרבות של הסתדרות העובדים. לוינסון לא רק תרגם את השיר; הוא גם ערך בו מספר שינויים, גרע בית אחד והוסיף חמישה בתים וקשר אותו לתל-אביב, שם שלא הוזכר במקור היידי. לא ידוע אם הוא עשה זאת בתיאום עם המחברת.
שירה של קדיה מולודובסקי תאם את אופי גיליון "במעלה" שבו פורסם. נכללו בו רשימות ודיווחים על הקרבות הראשונים, על חברי הנוער העובד שנפלו על הגנת הנגב, ובדבר המערכת (בחתימת ב-ה, קיצור של במעלה), נכתב: "הנוער נקרא להִפקד ולהתגייס לכוחות המגן והבטחון... בני הנוער יישמעו לקריאה ולא יימצאו בשורותיהם משתמטים, מפגרים [במשמעות אלה שאינם ממהרים להתגייס] ומתעלמים".
להלן השיר, כפי שהופיע ב"במעלה", גיליון 24 (400), מ-19 בדצמבר 1947:
הַבְּרִיגָדָה הַקְּטַנָּה
מאת קדיה מולודובסקי
כותבים במכתב אשר קבלתיו
מֵהָעִיר הָעִבְרִית הַגְּדוֹלָה תֵּל-אָבִיב:
שְׁלֹשָׁה יְלָדִים, חַבְרַיָּה קְטַנָּה,
הֶחְלִיטוּ לָלֶכֶת לַהֲגָנָה.
שָׁאוּל בֶּן-חָמֵשׁ, דָּן בֶּן-שֵׁשׁ, גָּד בֶּן-שֶׁבַע, -
שְׁלָשְׁתָּם נִכְנְסוּ לִיׁשִיבָה עַל הַגֶּבַע.
דִּבְּרוּ וְשָׁפְכוּ לַהַט-אֵשׁ וְגָפְרִית:
רְצוֹנָם לְהָגֵן עַל אַרְצָם הָעִבְרִית.
הוֹדִיעַ שָׁאוּל יֶלֶד בֶּן-חָמֵשׁ:
אָקוּם נֶגֶד טַנְק, לֹא אֶפְחַד מִפְּנֵי אֵשׁ.
מוּבָן מֵעַצְמוֹ! – דָּן בְּנַחַת עָנָה –
אֲנַחְנוּ נִהְיֶה בְּרִיגָדָה קְטַנָּה.
סָח גָּד: מָה אַתֶּם, זַאֲטוּטִים כְּנֶגְדִּי?
אֲנִי אֶהֱיֶה הַמְּפַקֵּד הַיְּהוּדִי.
הָלְכוּ וְאָמְרוּ לַמּוֹרָה בַּמְּכִינָה:
רִשְׁמי אֶת שְׁלָשְׁתֵּנוּ בּהֲגָנָה.ִ
הַמּוֹרָה בַּיְלָדים מַבָּטָהּ נָעֲצָה,
רֹאשָׁה נִעַנְעָה וּבִצְחוֹק הִיא פָּרְצָה:
אַתֶּם עוֹד כּוֹתְבִים בִּשְׁגִיאוֹת – נְעָרִים –
וּבַהֲגָנָה אֵין מָקוֹם לְבוּרִים.
רָאוּ הַיְלָדִים: הַמּוֹרָה מַפְרִיעָה,
הָלְכוּ וְכִנְּסוּ יְשִׁיבָה בַּשְׁנִיָּה.
קִמֵּט אֶת הַמֶּצַח גָּד הַמְּפַקֵּד:
אֲנִי הַקָּשִׁישׁ, וַעֲלֵיכֶם לְצַיֵּת.
מוֹכֵר-עִתּוֹנִים הָעוֹמֵד בַּפִּנָּה
הוּא-הוּא שֶׁיִּתֵּן הָעֵצָה הַנְּכוֹנָה.
הָלְכוּ וּפָנוּ אָז אֵלָיו הַיְלָדִים:
אָמְרוּ פֶּה-אֶחָד, שְׁמַע רֶבּיְהוּדִי,
יְהֵא זֶה בְּסוֹד, בַּל יֵדַע אַף אֶחָד,
וּבַהֲגָנָה תִּרְשְׁמֵנו מִיָּד.
עָצַם אֶת עֵינוֹ הָאַחַת הַמּוֹכֵר,
שָׁלַח בַּיְלָדִים מַבָּטוֹ הַחוֹדֵר:
שְׁלָשְׁתָּם בְּעֵינָיו מָצְאוּ חֵן דַוְקָא
וַיַעַן לָהֶם, לֹא שָׁהָה אַף דַּקָּה:
לְכוּ לַמָּקוֹם בּוֹ כּוֹתְבִים עִתּוֹנִים,
שָׁם יוֹשְׁבִים יְהוּדִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים.
אֶתְכֶם יְקַבְּלוּ בְּכָבוֹד, בְּ"פַּרַד"
וּבַהֲגָנָה תֵּרָשְׁמוּ שָׁם מִיָּד.
לְכוּ-נָא לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב יְשָׁרוֹת,
שָׁם בַּיִת תִּרְאוּ, שְׁמָשׁוֹתָיו מַזְהִירוֹת.
תַּגִּידוּ "שָׁלוֹם", תְּדַבְּרוּ בִּתְבוּנָה,
בְּשׁוּבְכֶם לִי תּוֹדוּ עַל עֵצָה נְבוֹנָה.
הָלְכוּ הַיְלָדִים בְּמִצְעַד-חִפָּזוֹן,
ׁשְׁלָשְׁתָּם נִתְקַבְּלוּ בְּכָבוֹד וּבְרָצוֹן.
הָעוֹרֵךְ עַצְמוֹ לַיְלָדִים מִשְׁתָּאֶה:
מַה, הֲגָנָה, זֶה יָפֶה, זֶה נָאֶה!
אַך תְּחִלָּה עֲלֵיכֶם לִרְחֹץ הַיָּדַיִם,
לִקְשֹׁר כָּרָאוּי שְׂרוֹכֵי הַנַּעֲלַיִם.
הִנֵּה גַם פְּנֵיכֵם לֻכְלְכוּ, זֶה לֹא טוֹב!
וְאֶחָד מִכֶּם – גַם אַפּוֹ הוּא רָטֹב.
בְּמַצָּב כָּזֶה – מוּבָן הַדָּבָר –
בַּהֲגָנָה לַעֲבֹד אִי-אֶפְשָׁר.
כָּאן מַיִם בַּבֶּרֶז, וְכָאן הַסַּבּוֹן,
מַגֶּבֶת צַחָה תִּמְצְאוּ בָּאָרוֹן.
קָם גָּד הַמְפַקֵּד וּכְאָב רַחֲמָן
רָחַץ וְשִׁפְשֵׁף אֶת הַגְּדוּד הַקָּטָן.
הַשְּׁלִישִׁיָה לַמִּרְפֶּסֶת צָעָדָה
וְשָׁם צֻלְּמָה כֶּל הַבְּרִיגָדָה.
הְִבְהִיקוּ פָּנֶיהָ בְּגִיל וְגָאוֹן
בְּעִתּוֹן-הַמָּחֳרָת בַּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן.
כּוֹתְבִים בְּמִכְתָּב לִי, כִּי כָּל תֵּל-אָבִיב
קִבְּלָה בְּבַת-צְחוֹק הַצִּלוּם הֶחָבִיב.
וְאָנוּ בִּנְיוּ-יוֹרְק בְּבַת-צְחוֹק כְּפוּלָה:
לְזוֹ הַבְּרִיגָדָה – אַהֲבָה וּתְהִלָה.
להלן מספר הערות על השיר ועל תרגומו של לוינסון:
עד כמה שידוע, השיר המקורי, כפי שהוא מופיע ב"מארציפאנעס" (וראו להלן), כלל 27 בתים ו-54 שורות. אצל לוינסון עלה המספר ל-32 בתים ו-64 שורות. הבית הראשון בשיר המקורי הושמט, ובמקומו הוכנס בית בן שתי שורות, המסביר כי המשוררת היושבת בניו-יורק, קיבלה את הסיפור על שלושת הילדים מהארץ והיא מביאה אותו בהרחבה.
לוינסון שינה את שמות הילדים. אצל מולודובסקי שמותיהם היו שלום, ברוך ומשה. בתרגום העברי הם קיבלו שמות צבריים יותר: שאול, דן וגד. במקור וגם בתרגום יש מסר חינוכי: המורה, שאליה פנו השלושה כדי ש"תרשום אותם להגנה", חייכה ואמרה שהם עדיין כותבים בשגיאות וב"הגנה" לא יקבלו ילדים בורים כמותם. השלושה החליטו למצוא דרך משלהם כדי להגיע ל"הגנה".
רוב השיר מוקדש למסלול אותו עברו, עד שזכו להצטלם בתור "הבריגדה הקטנה". בשני הבתים האחרונים, שאינם במקור היידישאי, מסופר כי צילום שלושת המתנדבים הצעירים נתקבל בתל-אביב בחיבה, והמשוררת הניו-יורקית הוסיפה מרחוק את הברכה: "לזו הבריגדה – אהבה ותהילה".
חוקרת ספרות הילדים, פרופ' מירי ברוך, נתבקשה על-ידינו להשוות את המקור לתרגום. היא מצאה, כי בעוד שקדיה מולודובסקי כתבה בנוסח של אגדת ילדים, לוינסון הדגיש יותר את הממד האקטואלי. היא כתבה שיר חביב ומשעשע, שבמרכזו רצונם של הילדים להיות גיבורים, כפי שהיה מקובל בכל היצירות של אותה תקופה, ובין בתיו "שתלה" מסרים חינוכיים לילדים, כגון הצורך לדעת קרוא וכתוב לפני כל מעשה אחר, והחובה להתרחץ ולשרוך כהלכה את שרוכי הנעליים. לוינסון חידד מסרים אלה והוסיף גם משלו.
ראוי גם לציין שלמרות שהבריטים עדיין שלטו בארץ והעיתונים נתבעו להעביר כל חומר לבדיקת הצנזורה, שירה של מולודובסקי מזכיר פעם אחר פעם את ארגון ה"הגנה", שהיה "בלתי לגאלי" מבחינת הבריטים. מותר להניח כי יד הצנזורה היתה קלה יותר ככל שהתקרב מועד סיום המנדט.
עד כמה שידוע, השיר "הבריגדה הקטנה" לא ראה אור פעם נוספת מאז שפורסם בשלהי 1947. מולודובסקי כינסה אותו, במקורו היידי, בספרה "מארצעפאנעס" (מרציפנים), שהופיע בניו-יורק בשנת 1970. כותר המשנה של הספר היה: "מעשהלאך און לידער פאר קינדער און יוגענט" (מעשיות ושירים לילדים ולצעירים).
בנוסח זה לא מופיעים הבית הראשון ושני הבתים האחרונים, וכן לא שני בתים באמצע השיר לערך, שנוספו רק בתרגומו של לוינסון. האם הם היו בשיר המקורי, כפי שנשלח ל"במעלה"? לא ידוע. ככל הנראה לא.
אשר לקדיה מולודובסקי, היא הגיעה בסופו של דבר לישראל במרס 1949. נערכו לה כאן קבלות-פנים חגיגיות והיא אומצה רשמית על-ידי מוסדות ההסתדרות ובעיקר על-ידי מועצת הפועלות. בשלוש שנים שבהן חייתה בישראל עם בעלה שמחה לב היו לה שמחות קטנות ואכזבות גדולות. היא התקבלה ברצון ובשמחה במוסדות חינוך של התנועה הקיבוצית, הרצתה ואף ערכה, במשרה חלקית, כתב-עת ביידיש בשם "היים" (בית). ניסיונותיה לעניין את התיאטראות המקומיים במחזות שכתבה – לא צלחו. גם היחס השלילי ליידיש בישראל הצעירה לא היה לרוחה.
ב-1952 חזרה לאמריקה. היא הוסיפה לכתוב ולפרסם. ב-1971 הוענק לה פרס איציק מאנגר לספרות יידיש.
אם לחזור לשירה ה"מגויס", תרתי-משמע, "הבריגדה הקטנה" ראוי להזכיר צירוף מקרים מעניין: באותו יום עצמו בו פורסם השיר ב"במעלה", הופיע בעיתון "דבר", במדור "הטור השביעי", שירו הנודע של נתן אלתרמן "מגש הכסף". אלתרמן, כידוע, הוא שהפך כמה משיריה של קדיה מולודובסקי, בתרגומו, לנכסי צאן ברזל של ספרות הילדים העברית.