השיירות בחורף תש"ח
השיירות בחורף תש"ח
מרדכי נאור
באב אל ואד
לנצח שמור נא את שמותינו. שיירות עלו בדרך אל העיר...
"באב אל ואד", משירי תש"ח מאת חיים גורי
בימי חורף אלה, בדיוק לפני 70 שנה, התנהלה ברחבי הארץ "מלחמת הדרכים", או "מלחמת התחבורה" ואולי טוב יותר להכתירה בצמד המילים "מלחמת השיירות".
זו הייתה מלחמה ארוכה, שנמשכה ארבעה חודשים (דצמבר 1947 – מרס 1948), ובה לחמו יהודי ארץ ישראל, בהנהגת ה"הגנה", על מנת להבטיח גישה לכל אחד מ-350 היישובים שהיו פרוסים ברחבי הארץ, ומולם התייצבו ערביי הארץ, בסיוע "צבא ההצלה" הכל-ערבי, שעשו הכל כדי למנוע זאת.
מלחמת השיירות הייתה בגליל העליון, בגליל המערבי, בדרכים אל הדרום והנגב, אך בעיקר בכביש העולה לירושלים, שכן הערבים עשו כל מאמץ אפשרי "לחנוק" את ירושלים היהודית, שבימים ההם חיו בה כ-100 אלף נפש, לצד כ-60 אלף ערבים.
כשהחלו ההתנכלויות לתחבורה היהודית ליישובים המרוחקים, נקבע שכמה מכוניות ייסעו יחד, מלוות על ידי אנשי ביטחון יהודים. תוך שבועות אחדים הוברר, שרק שיירות גדולות ומאובטחות מסוגלות להתגבר על המחסומים והמארבים שהציבו הערבים. השיירות שתחילה הקיפו כמה עשרות מכוניות גדלו לכדי מאות וגם השתנה הרכבן: יותר משאיות ואוטובוסים משוריינים. אמנם השריון היה דל למדי: שני פחי פלדה ובתוכם לוחות עץ, שבלמו במידת מה את חדירת הכדורים. "פטנט" זה העניק למשורייני תש"ח את הכינוי "סנדוויצ'ים"
הבריטים, שעדיין שלטו בארץ התערבו, לעיתים סייעו, ולרוב הפריעו. הם אסרו, למשל, על מלווי השיירות, לוחמי פלמ"ח לרוב, לשאת נשק, והיה צורך להפעיל את הדמיון ואמצעים מתוחכמים כדי להתגבר על איסור זה. אחת השיטות הייתה להחביא אקדחים, רימונים ותת-מקלעים מפורקים על גופן של לוחמות הפלמ"ח, שהבריטים האדיבים לא חיפשו אצלן.
היו גם מקרים שהבריטים צירפו משמר משלהם לשיירות, אך ככל שחלף הזמן התמסד הליווי החמוש העצמי – באמצעות כלי רכב של מאבטחים שהצטרפו לשיירות וכן פוזרו אנשי-מגן בתוך כלי הרכב, ובמיוחד באוטובוסים.
במקרים רבים התנהלו קרבות בין מגיני השיירות לבין הכוחות הערביים שניסו לעצור בעדן. בקרבות אלה היו לנוסעי השיירות, לנהגים ולאנשי המגן אבדות רבות, וכן נגרמו נזקים קשים לכלי הרכב – משאיות עלו על מוקשים, נשרפו ולעיתים נבזזו.
אף שהשיירות עשו דרכן לאזורים וליישובים מרוחקים בכל פינות הארץ, רוב תשומת הלב הופנתה לשיירות לירושלים, שכן בה ישבה כשישית מהאוכלוסייה היהודית בארץ.
מבחינה לוגיסטית זה היה מבצע רחב היקף ביותר של המוסדות היהודיים, ובמיוחד ה"הגנה". במהלך ארבעת החודשים, עד סוף מרס 1948, שוגרו מתל אביב לירושלים 224 שיירות, שמהן לא הגיעו ליעדן 8 בלבד. 216 השיירות שהגיעו הובילו כ-11 אלף טון של ציוד, אספקה, נשק וכן תגבורות של לוחמים לירושלים.
מאבטחי השיירות באו משתי יחידות מיוחדות של הפלמ"ח - ה"פורמנים" מירושלים ויחידת "זהבי" מתל אביב. בירושלים נקבע מטה ה"פורמנים" בבנייני המוסדות הלאומיים ברחביה ובתל אביב הופעלה יחידת "זהבי" ממתחם התחנה המרכזית. לצד המאבטחים פעלו לאורך הכבישים מתל אביב לירושלים יחידות נוספות של הפלמ"ח, שתפקידן היה להבטיח מעבר בטוח ככל האפשר של השיירות.
דוח של אג"ם במטכ"ל ה"הגנה" מתחילת פברואר 1948 מגלה כי אבטחת כביש ירושלים בתוך השיירות ולאורך הציר העסיקה 431 לוחמים ולוחמות – רובם אנשי פלמ"ח והשאר מיחידות החי"ש ונוטרים. באותה עת עלו לירושלים בין שתיים לשלוש שיירות ביום. אנשי המגן של כל שיירה צוידו במכשיר קשר ובחודש מרס הצטרף ללוחמים גם מטוס קל מעל, שדיווח על התפתחויות צפויות וריכוזי אויב.
המכוניות נסעו לירושלים בדרכי עקיפין, שכן הקטע מרמלה עד אל קובב (כיום משמר איילון) היה בשליטה מלאה של הערבים. אי לכך השיירות נעו דרך רחובות-נען-חולדה-לטרון או רחובות-גדרה-צומת מסמיה-לטרון. מוקדי היתקלויות כמעט קבועים היו במעלה שער הגיא (באב אל-ואד בשמו השגור אז) ובסמוך לקסטל.
עדויות מהזמן מגלות עד כמה הייתה הנסיעה בשיירות גדושת מתח. אחד הפלמ"חאים, משה טטרסקי, סיפר: "השיירה נכנסת לשער הגיא, ההרים התלולים המכוסים בחורשות ענפות יכולים לשמש קבר נאה למדי, אך כמובן שאנו מוותרים על הכבוד ומעוניינים להגיע לירושלים. המכוניות מתנשפות בכבדות. כאן המקום הנוח ביותר להתקפה ואכן לא עובר רגע ונשמעים פיצוצי יריות. כדורים חולפים בזמזום על פנינו. הנהגים המעוצבנים מנסים להגביר את המהירות. הסטנים מצטרפים לתזמורת. תיקתוקם מעודד את הנהגים וכנראה שעושה רושם כלשהו על התוקפים.
"אנו יוצאים בשלום מטווח האש, עוברים על פני משאבות סריס, על פני אבו-גוש ויורדים לקריית ענבים. כאן מתעכבים לשעה קלה, מתקנים את הדרוש תיקון וממשיכים. הקסטל מסתכל בנו באיום אך מניח לנו הפעם לעבור בשקט..." (ספר הפלמ"ח).
מלוות השיירות, הפלמ"חאית הדסה אביגדורי-אבידב כתבה על שיירה שירדה מירושלים ב-14 בפברואר: "[בשער הגיא] רוב השיירה עבר בשלום, אך שתי המשאיות האחרונות נפגעו ונשארו במקום ההתקפה, בלי יכולת לזוז. היה לנו מזל שהקבינות שלהן היו כבר משוריינות. משוריין שלנו חזר אל מקום ההתקפה על מנת להחזיר אש ואנו, עם חלקה הגדול של השיירה, התקדמנו על מנת להתרחק ממקום הפורענות. רק אז נעצרנו וחיכינו למשוריין, שישוב אלינו ויביא עמו את נהגי שתי המשאיות הנפגעות" (מתוך ספרה "בדרך שהלכנו").
נהגי השיירות, שאחזו בהגה המשאיות והאוטובוסים, גילו אז גבורה שלא נפלה מזו של אנשי המגן שליוו אותם. יונה גולני, נהג מקיבוץ בית זרע, שבחודשים פברואר-מרס 1948 נסע פעמים רבות ב"שיירות האש" האלו, סיפר על מקרה שקרה לנהג מקיבוץ מזרע: "באחת הנסיעות לירושלים פגע באוטו של איתן שמש כדור חודר שריון. הקליע חדר דרך השריון ופגע בחזהו של איתן. תא הנהג היה חשוך והנהג השני לא הבחין במה שאירע. איתן ידע שעמיתו לקבינה לא מנוסה בנהיגה בשער הגיא ועל כן לא סיפר לו שהוא נפצע. הוא רק ביקש ממנו שיעזור לו להחזיק את ההגנה, משום שהוא נעשה "קשה". איתן לחץ את הפצע לגלגל ההגה וכך עצר את הדם. כך הם נסעו עד שהגיעו לקריית ענבים. רק שם גילה איתן שהוא פצוע ובמאמצים רבים הצילו אותו. גבורה כזו גילו נהגים בשיירות ירושלים לא פעם" (מתוך ספרו של יונה גולני, "מיומנו של נהג תש"ח").
בחודש מרס 1948 החמירה מלחמת הדרכים ובכמה מקרים הייתה יד הערבים על העליונה. כך היה בשיירת יחיעם בצפון, בשיירה לגוש עציון (שיירת נבי דניאל) וב"שיירת חולדה" שנבלמה מיד בצאתה מחולדה לירושלים. בשלוש שיירות אלה היו לכוחותינו כ-80 הרוגים, פצועים רבים ונזקים קשים נגרמו למערך כלי התחבורה המשוריינים של ה"הגנה".
לאור זאת הוחלט לשנות את השיטה ולעבור מהגנה להתקפה. בראשית אפריל נפתח מבצע "נחשון" שבהמשכו נקרא "הראל", נכבשו משלטים לאורך הציר ונתפס הכפר הערבי קסטל. תוך שבועיים וחצי הועלו לירושלים ארבע שיירות גדולות – כ-700 משאיות ובהן למעלה מ-2,700 טונות של אספקה חיונית, ציוד, נשק ותגבורות של כוח אדם. "זריקת מרץ" זו אפשרה לירושלים לעמוד בשבועות של מצור, עד שנפרצה "דרך בורמה" בתחילת יוני 1948, והוסר המצור מעל ירושלים.
על הלחימה בציר ירושלים אמר הרמטכ"ל החמישי חיים לסקוב: "אם ירושלים היא הפרח של עם ישראל, הרי שהדרך אליה היא הגבעול, ובלי גבעול אין פרח". ואילו שר החוץ הראשון, משה שרת, אמר: "השיירות העלו לירושלים לא רק ציוד, אספקה ותגבורת, אלא גם את הריבונות הישראלית".