"המשקיף" – עיתון במאבק מתמיד
"המשקיף" – עיתון במאבק מתמיד
"המשקיף" היה יומון התנועה הרביזיוניסטית בתשע שנותיו האחרונות של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ובשנתה הראשונה של מדינת ישראל. כמעט כל שנותיו הוא היה נתון במאבק מרובע: השלטון הבריטי הצר את צעדיו וסגר אותו לעיתים קרובות; קשיים כלכליים הכבידו כמעט תמיד על עצם הופעתו; בתוך התנועה הרביזיוניסטית היו לו קשיים ועימותים לא מעטים וגם יחסיו עם העיתונים האחרים ידעו עליות ומורדות.
ראשוני העיתון – "כוחות צעירים"
"המשקיף" היה ממשיכם של שני עיתונים רביזיוניסטים שקדמו לו בשנות השלושים: "חזית העם" ו"הירדן". שני אלה הופיעו תקופות קצרות יחסית ולא הצליחו לשמור על תדירות יומית. כאשר "הירדן" דעך והלך במחצית השנייה של שנות השלושים, החליטה הנהגת התנועה הרביזיוניסטית בשלהי 1938 לפתוח פרק חדש באמצעות יומון חדש. בדצמבר של אותה שנה ראו אור שלושה גיליונות ניסיוניים של היומון – ב-20, 22 ו-23 בחודש, ימי חג החנוכה של שנת תרצ"ט. נושא הוצאת העיתון לא היה, כנראה, מגובש מספיק, ובגיליון הראשון נעדר מאמר פותח המופיע בכל עיתון חדש – מנשר (בלעז מניפסט) שבו מפורטים מטרות העיתון.
מנשר כזה הופיע רק בגיליון הראשון של "המשקיף" הקבוע, מה-27 בינואר 1939. גיליון זה נשא את המספר 1 (4) – אזכור לשלושת הגיליונות הניסיוניים. קוראים חדי עין שמו לב בוודאי שליד מספר הגיליון נכתב "שנה שנייה". זה היה נוהג מקובל אז בארץ, שאם עיתון החל להופיע בסוף שנה מסוימת, הגיליונות של השנה הבאה נכללו כבר במניין השנה החדשה.
בפתח המנשר נכתב: "'המשקיף' אינו רק עיתון 'בהשתתפותו הקבועה של זאב ז'בוטינסקי, ככתוב בראש הגליון, אלא עתונו ובטאונו של ז. ז'בוטינסקי ותנועתו בארץ – בטאון לאמונה ובמה למלחמה למדיניות של ציונות גדולה, של ציונות הרצלאית, לפתרון שאלת היהודים בארץ היהודים".
בהמשך התפלמס העיתון עם מעצמת המנדט, בריטניה הגדולה, על נסיגתה מהבטחותיה בהצהרת בלפור, כפי שחשו רבים באותה עת. "המשקיף" יבטא, כך הובטח במנשר, "ציונות אחרת, ציונות אמיתית, ציונות גדולה ורצון עז להגשים אותה". ובסיום: "על כל השאלות הישוביות, הסוציאליות והכלכליות נביט מנקודת השקפה של הפרוגרמה הציונית ההרצלאית-ז'בוטינסקאית ולה, ל ת ע ו ד ה [מטרה] צ י ו נ י ת זו, מוקדשים דפי 'המשקיף'".
נאמן לדרכו נכללו בגיליון הראשון שורה ארוכה של מאמרים בענייני השעה ובראשם מאמרים של זאב ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג נגד "כניעת" הנהגה הציונית המוכנה להשתתף ב"שולחן עגול" בריטי-ערבי יהודי בלונדון על עתיד ארץ ישראל.
ברשימה "אנחנו עוברים את הירדן..." שכתב י. נץ (יוסף ויניצקי) הוא תיאר בלשון ציורית את המעבר מהשבועון "הירדן" ליומון "המשקיף": "היום אנו, אנשי התנועה הממלכתית, עוברים את 'הירדן' השבועי ונכנסים לשטח המלחמה היומיומית למען הארץ שהובטחה לנו בימי קדם". לפני אלפי שנים נכנסו בני ישראל בראשות יהושע לארץ כנען והיה עליהם להילחם נגד שבטים כנעניים חזקים. עתה המלחמה קשה יותר משום "שלפנינו ניצב האויב הגדול ביותר של העם היהודי – היהודי עצמו". היה זה רמז עבה כפיל לאי האמון של אנשי התנועה הרביזיוניסטית בהנהגה הציונית הקיימת, אשר לדעתם מדרדרת את היישוב והציונות לשאול תחתיות.
מחמת ההתרגשות כנראה נשמטו מהגיליון הראשון מועדי ההופעה לפי הלוח העברי והכללי – ז' בשבט תרצ"ט (27.1.1939). הם מופיעים החל בגיליון הבא. שם העורך (יצחק גוריון) לא הופיע בגיליון. לעומת זאת פורסם שמו של י. זרדין כ"עורך אחראי ומו"ל" – תפקיד פורמלי של איש קשר עם הממשל הבריטי.
תפיסת מייסדי "המשקיף" לגבי עובדיו העיתונאיים הייתה תחילה בלתי שגרתית בעליל. מייסדי כל עיתון מבקשים לגייס בראשית דרכו את הכוחות הטובים ביותר, ואילו במכתב ששלחה הנהלת העיתון לנשיאות התנועה הרביזיוניסטית בלונדון, היא התוותה את התפתחות העיתון בצורה שונה:
"אנו בונים את העיתון בכיוון הפוך מאשר בונים עיתון באופן רגיל. החלטנו לא להתחיל עם מומחים טובים ויקרים, עם מערכת טובה ויקרה, ובמשך הזמן להקטין את המערכת בגלל צורך בקימוצים. אנחנו התחלנו ממערכת המורכבת מכוחות צעירים ובלתי מנוסים, אולם בעלי כישרונות שילכו ויתפתחו בעתיד. אלה הם אנשים המוכנים לעבוד בתנאים ובמשכורות חלוציים, בלי להתחשב עם תנאי העבודה. בהדרגה האנשים ילמדו את עבודתם ואחרי החודשים הראשונים, אחרי שנבנה את העיתון על כוחות פנימיים שלנו, נתחיל לחשוב על מומחים ובעלי מקצוע טובים יותר".
"המשקיף" והעיתונים האחרים
בשנת הופעתו הראשונה היה על "המשקיף" לכבוש לו מקום בין שאר היומונים ומתברר, שמבחינת התפוצה לפחות הוא היה האחרון שבהם. לפי סקירה המופיעה בספרו של חביב כנען, "מלחמתה של העיתונות" - מאבק העיתונות העברית בארץ ישראל נגד השלטון הבריטי (1969) זו הייתה תפוצת העיתונים העבריים בשלהי שנות השלושים:
"דבר" -15,000
"הארץ" – 11,000
"ידיעות אחרונות" – 6,000 (בשתי מהדורות. אחת אחה"צ והשנייה לפנות ערב)
"הבוקר" – 5,000
"הצופה" – 3,000
"המשקיף" – 2,000
על "המשקיף" כתב כנען כי הוא ביטאון המפלגה הרביזיוניסטית ולשכת העיתונות של ממשלת המנדט תיארה אותו כ"עיתון יומי ימני רדיקלי".
באותה שנה ראו אור גם שבעה עיתונים לועזיים: "פלשתיין פוסט" באנגלית, ו-6 עיתונים בגרמנית, רובם דלי תפוצה.
קשיים מחוץ ומבית
כבר בחודשי הופעתו הראשונים היה על "המשקיף" להתמודד עם אלה שרצו להצר את צעדיו. בראש ובראשונה היה זה השלטון הבריטי שפעם אחר פעם סגר את העיתון בגל עברות צנזורה – הרבה יותר מאשר עשה ביחס לעיתונים אחרים. במקרים כאלה אנשי מערכת "המשקיף" התחכמו והוציאו עיתונים חד-פעמיים בשמות שונים ומשונים. זה היה נוהג מקובל וכך נהגו גם עיתונים אחרים שנסגרו.
דרך אחרת לעקוף את הצנזורה הבריטית הייתה לספר על מעללי המחתרת העברית – בעיקר אצ"ל שהיה שצמח בחיק התנועה הרביזיוניסטית - באמצעות הבאת פרשיות מהעולם הגדול. כך, לדוגמה, אימץ "המשקיף" את ארגון השחרור הלאומי האירי (IRA) וסיפר על מבצעיו נגד הבריטים באירלנד.
הסגירות התכופות מצד השלטון הבריטי פגעו קשות ב"המשקיף". בעטיָן נמנע מהעיתון לפרסם ידיעות ומאמרים בנושאים חשובים ביותר. כך קרה ש"המשקיף" לא דיווח על ראשיתה של מלחמת העולם השנייה, שכן בתחילת ספטמבר 1939 הוא שבת מאונס. השבתה נוספת של העיתון, ככל הנראה בשל מצוקה כספית, הייתה בימים הראשונים של אוגוסט 1940. מותו של זאב ז'בוטינסקי לא דווח ב"המשקיף" אלא לאחר כשבוע, ואז הופיע העיתון, ארבעה ימים ברציפות, עם כותרת שחורה מסביב לכל העמוד הראשון.
העיתון סבל גם מידם הקשה של הבריטים בנושא המעצרים. בתקופות שונות נעדרו לא מעטים מחברי המערכת בשל מעצר או אפילו מאסר ממושך בשל קירבתם לאצ"ל – ארגון מחתרת בלתי חוקי בימים ההם. במאמר ראשי ב-24 באוגוסט 1947 נכתב בין השאר: "עם מאסרם של שניים מחברי מערכת עיתוננו ביום ו' מגיע מספר העצורים מבין חברי ועובדי מערכת 'המשקיף' לשבעה. והמדובר בעצורים האחרונים בלבד. כי אם להוסיף למספר זה את שני חברי המערכת המתענים זה שנים בגלות קניה [אליה נשלחו מאות מחברי אצ"ל ולח"י שנתפסו ונשפטו] הרי מגיע המספר לתשעה".
לא פעם ולא פעמיים, אלא הרבה יותר, פנתה מנהלת העיתון אל הקוראים שיסייעו לה ויתרמו מכספם להמשך פעילות "המשקיף". כך היה ב-1 בנובמבר 1939, לאחר סגירה ממושכת מטעמו של השלטון הבריטי בצירוף אי-הופעה מסיבות כלכליות. תחת הכותרת "עם חידושו של 'המשקיף'", נכתב: "בשאיפתו להיות חפשי ובלתי תלוי במלחמתו, טבעי יהיה הדבר שהמקורות הכספיים שלו ינבעו מחוג אחד: חברי התנועה ואוהדיה. אלה שעמדו בחזיתות ומוכנים גם כיום להמשיך את מלחמתם. לאלה אנו פונים עם חידוש העיתון: בידיכם גורל העיתון, גורלה של הבמה הציונית המדינית. הטו לנו שכם!"
והיו גם צרות מבית. "הירדן" בתקופתו האחרונה היה ידוע בהתנגדותו להנהגת התנועה הרביזיוניסטית ו"המשקיף" בא לתקן זאת, אלא שהדבר גרם לכך שכמה מטובי הפובליציסטים של התנועה לא הסכימו לכתוב בו, כדוגמת אב"א אחימאיר, אוריאל הלפרין (יונתן רטוש) ויהושע ייבין. אלה דגלו בקו מקסימליסטי של התנועה הרביזיוניסטית, בעוד שהנהגת התנועה, לרבות זאב ז'בוטינסקי, היו מתונים יותר. רק לאחר כשנת הופעה של העיתון התרצה אב"א אחימאיר לכתוב בו ויבולו הספרותי והפובליציסטי בשנים הבאות היה מדהים. מדובר באלפי רשימות ומאמרים. במלאות לו 50 שנה, ב-1947, ראה אור בעיתון מוסף מיוחד לכבודו.
עם העיתונים האחרים ידעו יחסי "המשקיף" עליות וירידות. עורך "המשקיף" היה חבר קבוע ב"וועדת התגובה", מוסד-הגג של עורכי העיתונות היהודית בארץ ישראל מאז 1942. ב-1944, כאשר גברה ההתנגדות לפעולות האלימות של אצ"ל נגד הבריטים, עדיין בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, פורסם גילוי דעת של מרבית העורכים נגד פעולות אלה. אייזיק רמבה, עורך "המשקיף" פרש לאות מחאה מ"וועדת התגובה". מאוחר יותר חזר.
מי ומי במערכת העיתון?
בעשר וחצי שנות הופעתו היו ל"המשקיף" ארבעה עורכים. העורך הראשון היה יצחק גוריון, שלפני זה ערך את "הירדן", אולם הוא התמיד בתפקידו רק שבועיים. החליף אותו יעקב רובין, למשך כשנה וב-1940 הוא החליט להתגייס לצבא הבריטי ונפרד מהעיתון. מחליפו, אייזיק רמבה, החזיק בתפקיד העורך במהלך השנים 1946-1940 ובמקומו בא משה ז"ק.
רמבה, יליד פולין, היה מצעירותו אדם מרכזי בתנועה הרביזיוניסטית וערך ביטאונים שונים שלה. הוא היה מקורב לז'בוטינסקי ובמשך ארבע שנים, 1939-1935, שימש כמזכירו האישי. הוא ביקר בארץ כמה פעמים וב-1939 השתקע בה סופית. ז'בוטינסקי, בשנת חייו האחרונה, המליץ על רמבה לתפקיד עורך "המשקיף". יוסף נדבה, שכתב עליו את הספר "אייזיק רמבה – סיפור חיים", הגדיר אותו כ"עיתונאי לוחם", אם כי מדי פעם הוא נענה בצורה חלקית ללחץ הבריטים למתן את עמדות העיתון ונדבה סבור כי הדבר היה, מבחינתו, מן השפה ולחוץ, וקוראי העיתון ידעו לקרוא בין השורות את דעותיו האמיתיות.
לצידו ותחת חסותו של רמבה ב"המשקיף" צמח דור שלם של עיתונאים ופובליציסטים של המחנה הלאומי. הרשימה ארוכה מאוד ומתוכה יוזכרו שלום רוזנפלד, משה ז"ק, אהרן קלאוס, בנימין לובוצקי, שמואל שניצר, זאב פון-וייזל, יוסף נדבה ויוחנן באדר. וכמובן, היו גם ה"גדולים": אורי צבי גרינברג, פרופ' יוסף קלויזנר ואב"א אחימאיר.
מי שיקרא שמות אלה יגלה שלא מעטים מהם עבדו גם ב"ידיעות אחרונות" ונמנו עם המייסדים של העיתון "מעריב" ב-1948. "המשקיף" היה, ללא ספק, בית אולפנה לאנשי תקשורת ולאנשי ציבור של מחנה הימין.
"היו בלתי מרוצים!"
כשהופיע גיליון ה-500 של "המשקיף" בינואר 1941, היה העיתון בן שנתיים ואחד מכותביו הנודעים והנחשבים, פרופסור יוסף קלויזנר מהאוניברסיטה העברית, כתב בו מאמר בשם "היו בלתי מרוצים!", שיש בו שרטוט מדויק של אופי העיתון ומטרותיו. קלויזנר כתב ש"המשקיף" הוא עיתון אופוזיציוני ועליו תמיד להיות "בלתי מרוצה". להלן חלק מדבריו:
"לכל עיתון אחר 500 גליונות אינם דבר שכדאי לעשותו חג וחגיגה. הרי זה מספר גליונות שצריך לצאת בפחות משנתיים. ואולם 'המשקיף' יוצא בתנאים מיוחדים. הוא ביטאון של מפלגה ענייה בכספים הנמצאת באופוזיציה תמיד, בלתי נהנית מהקרנות הלאומיות הגדולות. זהו עתון של מפלגה שנואה ונרדפת על ידי המושלים בכיפה כיום. עתון כזה אם הוא הגיע למספר של 500 גליונות, הרי זה יותר מעתון אחר שהגיע למספר של 5,000 גליונות.
"אני מבקש לברך את העתון, שיוסיף ללכת בדרכו המיוחדת, שיהיה באופוזיציה, ליסר ולהוכיח את המושלים ולהיות בלתי מרוצה... מי שיש בלבו אי מנוחה קדושה ואומץ לב להציץ לתוך תהומות חיינו, מי שמחפש דרכים חדשות לתיקון המצב, אי אפשר לו שלא להוקיר עתון ההולך בדרכו המיוחדת – בדרכו של ז'בוטינסקי הגדול, שנלחם כל ימיו במיעוט הדמות של האידיאל הציוני ושאף לגדולות - ולימד גם אותנו לשאוף לגדולות ב'יום הקטנות' העגום שלנו כיום".
"המשקיף" בתש"ח
בתקופת המאבק נגד הבריטים הביא העיתון, במידת האפשר, מידע על פעולות המחתרות, בעיקר האצ"ל, שכמה מחברי המערכת היו קשורים אליו. שלום רוזנפלד, שערך את כרוזי הקיר של האצ"ל, ניהל את ישיבות המערכת של הביטאון הלא-חוקי הזה באחד מחדרי מערכת "המשקיף".
בשנת תש"ח, שנת החלטת הכ"ט בנובמבר, מלחמת העצמאות והקמת המדינה, נקלע "המשקיף" לסתירה פנימית. העיתון, כמובן, תמך בהקמת המדינה, אבל המדינה המוצעת, בגבולות החלוקה, הייתה לצנינים בעיניו. ואכן, בבוקר ה-30 בנובמבר 1947, בעוד העיתונים האחרים ראו בהחלטה "אתחלתא דגאולה" ויצאו בכותרות גדולות כמו "מדינת היהודים קמה" ("דבר"), "הוחלט על הקמת המדינה היהודית" ("הארץ") ו"אושרה מדינה יהודית" ("הבוקר") – "המשקיף" היה מאופק בהרבה וכותרתו הראשית אמרה: "הוחלט על חלוקת ארץ ישראל". כותרת נוספת, שהתייחסה לשמחה בתל אביב מיד בהיוודע תוצאות ההחלטה באו"ם, הייתה מסויגת אף היא: "המונים מריעים לקראת מדינת החלוקה".
מאמר המערכת של אותו יום הזכיר לקוראים ש"השמחה מהולה בתוגה". השמחה היא בשל העובדה שאחרי אלפיים שנה "העולם הכיר בזכותו של עם ישראל לחיי חורין במולדתו"; היגון הוא משום העובדה המרה ש"ארצנו קרועה ומבותרת לגזרים. עטרת מולדתנו, ירושלים, נגזלה מאיתנו" (בהחלטת האו"ם נקבע שיוקמו בארץ ישראל שתי מדינות, יהודית וערבית, וירושלים תיכלל באזור בין לאומי נפרד בפיקוח האו"ם). כדי להדגיש את חשיבותה של ירושלים למדינה היהודית ולעם ישראל הופיעה במרכז העמוד הראשון של אותו יום תיבה ובה באותיות גדולות הפסוק: "אפ אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
לאחר חמישה חודשים וחצי הוקמה המדינה. בגיליונות העיתונים של יום ראשון, ז' באייר תש"ח (16 במאי 1948) שדיווחו בחגיגיות על טקס הקמת המדינה יומיים לפני כן, הופיעו כותרות ענק נרגשות, ואילו "המשקיף" המשיך להיות מסויג. אומנם הכותרת הראשית הכריזה באותיות גדולות "הוקמה מדינת ישראל", אך מתחתיה הופיע המשפט הבא: "השמחה הייתה עצורה מאחר שגבולות המדינה אינם עדיין גבולות ארץ ישראל השלמה ומלחמת הגבולות רק עכשיו החלה". פעם נוספת היה שילוב של שמחה וצער.
והיה עוד הבדל בין "המשקיף" לשאר העיתונים. בעוד הם סיפרו בהרחבה על טקס הקמת המדינה, "המשקיף" הקדיש מקום רב ל"דבר המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי". ועם זאת, במאמריו וברשימותיו בראשית ימי המדינה הדגיש העיתון את תרומתם העצומה של הרצל ושל ז'בוטינסקי בסלילת הדרך להקמת מדינת ישראל ולא הרבה לכתוב על תרומת האצ"ל למהלך המדיני-הצבאי הזה.
סוף הדרך
מיד לאחר הקמת המדינה הפך מנחם בגין את האצ"ל למפלגה פוליטית בשם תנועת החרות והכין אותה להתמודדות עם המפלגות האחרות בבחירות לאספה המכוננת שעמדו להיערך בינואר 1949.
במדינת ישראל העצמאית הופיע "המשקיף" עוד כמעט שנה – תוך הפסקות בשל קשיי תקציב. על סופו ניתן לומר שהוא היה טרגי, שכן העיתון נפל קורבן למאבקים בתוך התנועה הלאומית. כאשר החל להופיע "חרות", עיתונה של תנועת החרות בערב ראש השנה תש"ט, זה היה בעיצומם של העימותים בין המפלגה החדשה למפלגה הוותיקה – הרביזיוניסטית. מנחם בגין חשב שהמפלגה הרביזיוניסטית, לרבות עיתונה "המשקיף", סיימו את דרכם עם הקמת המדינה ויש להם ממשיכים ראויים יותר. המנהיגים הוותיקים של התנועה הרביזיוניסטית, כדוגמת אריה אלטמן ואייזיק רמבה, מצאו עצמם במפלגה שנאבקה על מקומה לא רק עם מפלגות המרכז והשמאל, אלא גם עם תנועת החרות.
כך קרה שבמשך כחצי שנה הופיעו זה בצד זה "חרות" ו"המשקיף" והתחרו על אותו פלח קוראים. התוצאות היו בהחלט לטובת "חרות", מה גם שבבחירות לאספה המכוננת קיבלו בגין ותנועת החרות 49,782 קולות ו-14 מנדטים, ורשימת ברית הצה"ר (הרביזיוניסטים) 2,892 קולות ו-0 מנדטים (הרשימה לא עברה את אחוז החסימה, שהיה אז 1%).
תפוצתו היומית של "המשקיף" בתחילת 1949 הייתה נמוכה ביותר – לא יותר מ-1,500 עותקים. התנועה שהוציאה אותו, "ברית הצה"ר", לא הייתה מסוגלת להמשיך בכך, בעיקר לאחר תבוסתה בבחירות. בחודשים הראשונים של 1949 הופיע העיתון לא בצורה סדירה – מטעמים כלכליים. גם הפורמט שלו הוקטן. ואם כל זאת לא הספיק, באו "עריקות" של חברי מערכת "המשקיף" לכיוון מערכת "חרות" והוצאת "המשקיף" הפכה מיום ליום לבלתי אפשרית.
במאי 1949 התכנסה בתל אביב המועצה העולמית של הצה"ר והיא החליטה להפסיק את הופעת היומון ולעשות מאמצים כדי להגיע להסכם על תנועת החרות, ש"חרות" יהיה ביטאון משותף של תנועת החרות והתנועה הרביזיוניסטית. דובר גם על הוצאת שבועון עיוני בשם "המשקיף", אך מרעיון זה לא יצא דבר ו"המשקיף" נסגר סופית. הגיליון האחרון ראה אור ב-23 במאי 1949.
כל העיתונים דיווחו על הסגירה בצורה תמציתית. הפרסום ב"חרות" היה מוזר משהו: "'המשקיף' הפסיק אתמול את הופעתו. מוסרים כאילו על הוועידה העולמית של הצה"ר הנמשכת עכשיו במצודת זאב בתל אביב להחליט אם לחדש את 'המשקיף' בתור שבועון".
