ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל

גרסה להדפסה
כשם שלהיסטוריה יש שירים, כך לשירים יש היסטוריה


 *

       כשם שלהיסטוריה יש שירים, כך לשירים יש היסטוריה
                        "הארץ", 17.11.2023
אליהו הכהן שנפטר לפני שבוע היה הכהן הגדול של הזמר העברי אך לא פחות, הכהן הגדול של ידיעת ארץ ישראל על כל ענפיה השונים
 
יואל רפל, מרדכי נאור
כאשר היו שואלים את אליהו הכהן, מהו השיר העברי היפה ביותר, הוא היה נמנע מלומר את שציפו או חששו שיאמר 'כולם היו בניי, ואני אוהב רבים'. אליהו לא היסס ונתן תשובה ברורה, שהייתה שמורה עימו, ולא השתנתה במשך עשרות שנים. "השיר היפה ביותר, הוא אמר, הוא שירם של חנה סנש ודוד זהבי 'הליכה לקיסריה' - המוכר במילים הראשונות הידועות לכל ישראלי: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".
בתוכנית הטלוויזיה האהובה 'על הדשא' שערך והגיש אליהו ואשר הוקלטה בקיבוץ נען (ב-1975), הקיבוץ אשר לשנים מחבריו, המלחין דוד זהבי והסופר משה ברסלבסקי היה חלק גדול מאד בהצלחת השיר תהה אליהו: "מה בעצם חורץ את גורלו של שיר"? מדוע שיר אחד מתפשט ונשאר ושיר אחר נעלם? האם זו המנגינה? או בימים של אמצעי הקומוניקציה, האם זה המבצע או המבצעת? או המעבד? או העיתוי?" והוא השיב מתוך הכרות מעמיקה ונרחבת שלא הייתה שנייה לה בזמר העברי: "בשיר הפותח במילים 'אלי שלא יגמר לעולם' חברו ארבעה גורמים יחד: המילים, הלחן, העיתוי והפרשה ההרואית של חנה סנש".
אליהו הכהן, שנפטר בשבוע שעבר בגיל 88, היה מאושיות התרבות הישראלית במשך עשרות שנים. הוא היה, ללא עוררים, "הכהן הגדול של הזמר הישראלי", אך בהגדרה זו יש משום צמצום ממשי והמעטת דמותו. זאת, משום שהוא היה הרבה יותר מכך, שכן אליהו הכהן היה אחד מהבולטים בקרב חוקרי ארץ ישראל בכל התחומים, בעיקר בכל הקשור לימי טרום-המדינה החל מימי העלייה הראשונה.
לא היה לו תואר אקדמי, אולם הוא עלה בידיעותיו על רבים מהפרופסורים והמלומדים שטרחו ו"עלו לרגל' לביתו ברמת גן כדי לשמוע ממנו  ולהיעזר  בידע העצום שלו, ובספרייתו שבה רבבות הספרים, למחקריהם. אליהו, שלא כרוב אנשי האקדמיה, לא רצה שעושר הידע יהיה שמור לבעליו ובנדיבות שאינה מוכרת במחוזותינו היה מוכן להתחלק בידיעותיו האין-סופיות ולפזרן לכל מבקש דעת. כל מי שפנה אליו נענה בנדיבות וברצון וכמעט ללא הגבלת זמן. זכור המקרה, לפני יותר מארבעים שנה, כאשר ראה אור ספר מחקר עב כרס של אחד מגדולי החוקרים של ארץ-ישראל, אליהו כהרגלו מיהר לקנות את הספר. בקריאה ראשונה הוא מצא, לדעתו, יותר ממאתיים שגיאות בספר. כדרכו לא כתב מאמר ביקורת ולא נתן פרסום פומבי לשגיאות שמצא, ההפך הוא הנכון, הוא שלח מכתב, בכתב ידו הנקי, הקטן הברור והיפה לאותו חוקר והפנה את תשומת ליבו. לא עברו אלא ימים ספורים ואותו פרופ' ישב בספרייתו של אליהו ויחד הם עברו על כל אחת מהערותיו. מאותה עת נודע ברבים כי מומלץ לתת לאליהו לקרוא, מאמר או ספר, לפני ההדפסה ולא לאחריה. חוקרי הספרות העברית וחוקרי גאוגרפיה והיסטוריה של ארץ-ישראל, חוקרי זמר עברי ואוהבי הטבע של ארץ ישראל על ענפיו השונים, חוקרי העיר תל-אביב וחוקרי תולדות הישוב, כולם ישבו בסלון ביתו ו'למדו' את כל אשר הוא למד בעצמו ורכש, בצדק, את יוקרתו המדעית.
יליד שכונת נווה צדק בדרום תל אביב (1935), הוא למד בבית הספר היסודי הדתי 'תחכמוני' שהיה במרחק קצר מביתו. כיוון שחלם על עתיד בחקלאות פנה ללמוד בתיכון בית הספר החקלאי בפרדס חנה. אף שיותר ממחצית חייו גר עם משפחתו ברמת-גן הוא ראה את עצמו קשור לתבנית נוף מולדתו ברחוב אמזלג בנווה צדק. טיול בהדרכתו בשכונות הראשונות של העיר העברית הראשונה היה חוויה מרגשת משולבת בסיפורים, בעובדות ובתיאורים שרובם לא היו ידועים לאיש מלבדו. אין פלא שבהקדמה לספרו 'בכל זאת יש בה משהו' על מאה שירי הזמר של תל-אביב הוא כתב "שירים לא מעטים רואים כאן [בספר] אור לראשונה, כפי ששרדו במסורת שבעל-פה בזיכרון ותיקי העיר או צאצאיהם". במשפט קצר זה מתמצת אליהו מפעל שנמשך שנים ובו עבר בין וותיקי הישוב בעיקר במושבות העליות הראשונות, הראשונה והשנייה, ותיעד בהקלטות נדירות את הוותיקים שהיו כבר קשישים, שרים ומספרים על השירים השונים ששרו כילדים ואחר כך כמבוגרים במושבות, שירים שרבים מהם היו בגדר היסטוריה שנשכחה ואלמלא מפעלו היו נמחקים לחלוטין. על כך כתבה ועדת פרס ישראל שהחליטה להעניק לו את הפרס ב-2013: "בפעילות ה'ארכאולוגית' חשף ו'חרש' את הארץ ודאג להקליט עדויות חיות כשהוא חמוש בטייפ סלילים. ברגישות, בתבונה ובסבלנות אין קץ דובב את אחרוני העדים, וכך הצליח להציל משכחה ודאית מידע חיוני ותוסס, המהווה עדות אותנטית לאפוס הציוני, עדות שאין למוצאה בספרי ההיסטוריה. שכן מיום ליום הלך ופחת מספרם של ותיקי היישוב שיכולים היו להעיד על ההווי המוזיקלי בארץ בשלבי בנייתה. כל ריאיון הוא תיעד וקטלג, ובזכות עבודה זו הביא לחידושים ולגילויים בתחום". אוצר מוקלט זה הוא יחיד מסוגו ונמסר על ידו לספריה הלאומית, יחד עם רבים מאוצרותיו האחרים, הכוללים אלפי ספרים, תעודות ותצלומים. הדבר אופייני לו, שכן הוא ראה את עצמו כל חייו כשליח ציבור הפועל למען הכלל.
 חלומו הגדול, שהוביל את עשייתו במשך שלושים השנים האחרונות היה, להוציא-לאור שני כרכים של כל שירי העלייה הראשונה, עם הסיפורים שמאחורי כל שיר, כל מחבר וכל מלחין וסיפורו של הישוב שבו נודע השיר.  
בשירותו הצבאי היה אליהו קצין בגדנ"ע ובין שאר תפקידיו כיהן באמצע שנות החמישים כמפקד חוות הגדנ"ע בבאר אורה, יישוב צבאי שאליו הגיעו מדי שבועיים קבוצות של בני נוער שהפריחו את הערבה השוממה מצפון לאילת. שם עשה מעשה ששינה את חייו. הוא נהג להרצות לגדנעים על תולדות היישוב ושירי הראשונים, ולשם כך ריכז כ-1,000 שירים, הדפיסם במכונת שכפול ויצר את האוסף הראשון, הכמעט מלא, של שירי ארץ ישראל מאז ימי חיבת ציון והעלייה הראשונה.
הדפסה באותם ימים הייתה יקרה ובחוות הגדנ"ע המרוחקת ממרכז הארץ כמובן בלתי אפשרית. כתחליף שכפל אליהו עותקים בודדים של אוסף השירים, היום לא ניתן להשיג אף לא אחד מהם, ואותם שלח לאנשים שהכיר או שחשב שימצאו בו עניין. אחד מהמקבלים היה  מאיר הרניק מקול ישראל שניהל את מקהלת 'שירו שיר' וערך והגיש את תוכנית הרדיו באותו שם. הרניק היה היחיד שהגיב עם קבלת השירון והמפגש ביניהם הוליד את תוכנית הרדיו הראשונה של אליהו, 'יין ישן נושן' שאותה ערך והגיש בשנות ה-60 במשך ארבע שנים. כבר באותם ימים רחוקים הוא יצא ל'מלחמה' בשימוש השכיח במילה 'עממי' כשם מחבר או מלחין של שיר. הוא לקח על עצמו אתגר, למצוא ולזהות את שמות מחברי ומלחיני השירים של העליות הראשונות. במקהלת 'שירו שיר' פגש אליהו את דליה, אהבת חייו, רעייתו שהייתה עבורו שותפה-שווה במשך עשרות שנות נישואיהם.
משהחל אליהו את קריירת המשנה שלו באמצעי התקשורת האלקטרוניים הוא קיבל עוד ועוד תוכנית, והגיע לטלוויזיה הישראלית בשנותיה הראשונות, שם ערך והגיש בשנות ה-70, יחד עם דן אלמגור, את תוכניתם המיתולוגית "שרתי לך ארצי", ולבדו ערך והגיש את הסדרה הזכורה לרבים 'על הדשא' שצולמה בקיבוצים שונים. את השקפת עולמו ביטא במשפט קצר "כשם שלהיסטוריה יש שירים, כך לשירים יש היסטוריה. שירים הם ביטוי לפרקים בהיסטוריה וניתן ללמוד על כל תקופה דרך השירים ששרו בה". בהקשר לכך, אי אפשר שלא להזכיר את מחקרו הגדול על תולדות 'התקווה', מחקר שהוא אבן יסוד לכל ידיעותינו על תולדות ההמנון הלאומי; גילויו החשובים של שירים בלתי-ידועים של נתן אלתרמן, מחקריו על המקראה העברית שסוכמו בקטלוג 'מאתיים שנות מקראה עברית' והאוסף הבלתי-רגיל של כל כתבי המשורר והסופר לוין קיפניס, אוסף שמסר בנדיבותו למכללת לוינסקי שהקימה לשם קבלתו מרכז מחקר מיוחד בנושא.
במקביל, והדבר כמעט נשכח כיום, היה הכהן דמות מרכזית בעולם המחשוב הישראלי משלבי הבראשית שלו. אחרי השירות הצבאי הוא החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ולפרנסתו עבד בחברת י"א מיטווך, נציגת חברת נ.ס.ר. בארץ. לאחר שנת לימודים אחת החליט להתרכז בעולם מכונות החישוב, שמאוחר יותר התקדם לעבר המחשבים. תוך זמן קצר מצא אליהו את עצמו בלב מהפכת המחשוב שעברה על ישראל מאז שנות ה-60. בחברה שבה עבד 54 שנים הוא היה מנהל החטיבה למוסדות פיננסיים, והיה אחראי  להחדרת המחשוב לבנקים, לחברות הביטוח, לחברות חוץ-בנקאיות,  למערכות העיתונים ולמוסדות רבים אחרים, ויש לו חלק נכבד בהכנסת כרטיסי האשראי לארץ. כבקי מאין כמוהו לשפה העברית הוא המציא את המילה 'כספומט' שהייתה בזמן קצר למילה שיודע כמעט כל דרדק צעיר. בשנות עבודתו הרבות בנושא המחשוב הוא פרסם מאמרים בכתב העת 'מעשה חושב' והיה פעיל מאד ב'איל"א-הארגון הישראלי לעיבוד נתונים'. בשני כנסים של הארגון הוא העלה חזיון אורקולי מקורי שהעיד על רוחב ועושר ידיעותיו. כותרת החיזיון בכנס שהתקיים בשנת 1976 הייתה מהחשבונייה עד המחשב' - תולדות עיבוד הנתונים בארץ מימי המקרא ועד 1976.החיזיון הקדים את מדינת הסטארט-אפ ביותר מעשרים שנה. שתים עשרה שנים מאוחר יותר -ב-1988 כותרת החיזיון הייתה 'היינו כחולמים' - כיצד חזו את עתיד הארץ לפני מאה שנה.
אך בכך לא די, ראשו של אליהו היה יצירתי ככל שרק אפשר כדי להביא את ידיעותיו האין סופיות לקהל הרחב. בשנת 1985 הציג בכנס השנתי של איל"א בבנייני האומה בירושלים תערוכה בשם 'ראשית דעת הט