התקשורת בעשור השלישי
מרדכי נאור
בסיום מאמרנו 'התקשורת', בכרך 'עידן – העשור השני, תשי"ח-תשכ"ח', כתבנו: "בשש וחצי השנים הבאות [ממלחמת ששת הימים ואילך] השתתפה העיתונות הישראלית בחגיגה הגדולה, הסתגלה לגבולות הרחבים וקיבלה כמעט כל אמירה וקביעה של מערכת הבטחון כתורה מסיני.[1]
בדיעבד מקובל, הן בתקשורת – בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים – והן במחקר, כי לתקשורת הכתובה במיוחד, ולשורה ארוכה של עיתונאים, היה חלק לא-מבוטל בזחיחות-הדעת שפשתה בציבור הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, להתבשמות הבלתי-נגמרת מהמרחבים החדשים שהגדילו את שטח המדינה פי ארבע, ולהליכה העיוורת-כמעט אחר המידע שסיפקה מערכת הביטחון בנוסח "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר". ב-1974 אמר פרופ' שלמה אבינרי, בסקרו את פגמי העיתונות בשנים הקודמות:
בתחום הבטחון, וכל מה שנובע ממנו, התנהגות העיתונות הישראלית דומה יותר מדי
להתנהגות במשטר טוטאליטארי. אין מצביעים על פגמים, הכל מלא שירים ותשבחות, קושרים כתרים למצביאים וסוגדים לפני המוסד... העיתונות הסתפקה במה שנאמר לה ש'הכל בסדר' ובכך שירתה שירות-דב את עניין בטחון המדינה עצמו.[2]
ואם לא די בכך, ראוי להזכיר את 'קדחת האלבומים' שתקפה את המדינה בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים. את רוב האלבומים וכן שורה ארוכה של ספרים מלאי-פאתוס כתבו וערכו עיתונאים ועורכים מן השורה הראשונה. כמה שמות לתזכורת: אהד זמורה, רפאל בשן, שבתי טבת, משה שמיר, משה נתן, אביעזר גולן,
אריה חשביה ואלי לנדאו. העיתונאים של אותן שנים חשו עצמם, ללא ספק, חלק בלתי-נפרד מהממסד הביטחוני-מדיני המנצח.
הלקאה עצמית
לאחר מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה הקשות, בשל ה'קונצפציה' שצה"ל החזיק בה בעקשנות, לפיה התקפה מצרית-סורית אינה נראית באופק, הִרבו העיתונאים להכות על חטא על מה שעשו, ובעיקר מה שלא עשו בשנים הקודמות. כמה התבטאויות שלהם מעידות על כך:
משה ז"ק (מעריב): 'בתקופה שבין שתי המלחמות, כבכל השנים, ראינו את עניין המוראל של הצבא כערך עליון, ומשום כך נכנענו לעצותיו של הצנזור לא להבליט את המחדלים הקטנים. משום כך, אולי, אפשרנו את הצטברותם של המחדלים הקטנים לערימה גדולה של מחדלים'.
דניאל בלוך (דבר): 'יותר מדי עמדנו דום, כל אימת שהזכירו את המלה בטחון. העיתונות התייחסה לבטחון כאל פרה קדושה'.
גרשום שוקן (הארץ): 'המחדל היסודי שלנו היה שהעיתונות הישראלית חדלה להאמין בעקרון שעליו מושתת עצם קיומה. הסכמנו מרצוננו ובחלק תוך כפייה, שבענייני בטחון נהיה מוגבלים בצורה שאיננו מוגבלים בשום נושא אחר'.[3]
חלק מהביקורת העצמית הופנתה לגוף מכובד, שעמד בראש הפירמידה התקשורתית של מדינת ישראל עוד מלפני הקמת המדינה. הכוונה היא ל'ועדת העורכים', מוסד סגור של עורכי היומונים, בכיריהם וראשי רשתות הרדיו והטלוויזיה, שנהג להתכנס מדי כמה שבועות או חודשים, בדרך כלל לפי זימון של אחד מראשי המדינה (ראש ממשלה, שר בכיר, רמטכ"ל), כדי לקבל מידע חסוי, בתנאי – הנשמע בתחילת המאה ה-21 הזוי למדי: שהוא לא יתפרסם באמצעי התקשורת. העורכים שמעו, ואף שידעו כי בדרך זו ימנעו את הפרסום – שיתפו פעולה "למען ביטחון המדינה". הכתב הצבאי של הארץ אמר במרירות לאחר מלחמת יום הכיפורים: 'אצלנו מרבים להכות על חטא על חזה של מישהו אחר. אנחנו בנינו עגל זהב ונותני הבסיס אלה חברי ועדת העורכים'.[4]
עיתונאי אחר, גבריאל שטרסמן ממעריב, היה חריף עוד ביותר ביחס לוועדת העורכים. הוא הציע לבטלה, או לפחות לשנות את אופיה, והעלה את השאלה: 'כלום לא סייעה ועדה זו ביודעין, או שלא ביודעין, בידי הממסד... בקרב ציבור העיתונאים נתעורר רושם שקִרבה יתרה זו היא אחד הבלמים החמורים ביותר של החופש ה א מ י ת י של המקצוע בישראל' [5](הפיזור – במקור).
בעקבות ההלקאה העצמית של העיתונאים נוצרה מערכת יחסים שונה בין העיתונות לממסד המדיני-ביטחוני והתרחבה הביקורת. גם בוועדת העורכים לא תמיד התנהלו העניינים על מי מנוחות. גרשום שוקן, העורך והמו"ל של הארץ, פרש מהוועדה כמה פעמים לאות מחאה, אך תמיד חזר אליה.
המשך התכווצות העיתונות המפלגתית
בעשור השלישי נמשך התהליך שהחל כבר קודם לכן, והכתובת על הקיר גדלה והלכה: העיתונות המפלגתית בסכנת קיום. שלושה מהעיתונים המפלגתיים או המזוהים מפלגתית נסגרו.
הראשון הוא היום, עיתון פרטי כביכול, שהחל להופיע בתחילת 1966 על חורבותיהם של שני עיתונים מפלגתיים שייצגו את חוגי המרכז-ימין – הבוקר וחרות.
לכאורה זה היה עיתון פרטי, שמאמר המערכת הראשון שלו הדגיש שאין הוא קשור לגוש הפוליטי החדש, גח"ל (קודמו של הליכוד). יתר על כן, העומדים בראשו והמממנים הפרטיים שלו ביקשו להתנתק מהקשר המפלגתי, כדי להגיע לציבור רחב יותר מאשר חברים ואוהדים של גוש הימין. ואולם, הן בפועל והן מבחינת קהל הקוראים, היה העיתון המשך לשני קודמיו, ולא טוב מהם בשנותיהם האחרונות, כאשר דלות האמצעים ומיעוט התפוצה הביאו לסגירתם.
היום החזיק כמעט ארבע שנים – מ-11 בינואר 1966 עד 31 בדצמבר 1969. פעם נוספת הכריעו מחסור באמצעים, מיעוט מודעות ותפוצה דלה עיתון אידאולוגי, אם כי פרטי כביכול.
גורל דומה, אך בקצב שונה, פקד את היומון בצידה השני של הקשת הפוליטית – קול העם. עיתונה הוותיק של המפלגה הקומוניסטית, מק"י, פירפר זה זמן רב. באמצע שנות ה-60, כשמק"י החלה לגלות סימני התרחקות מהדוקטרינה הסובייטית כלפי הציונות והתפלגה בשל כך, נחלש מעמדו המעורער ממילא של עיתונה. בסתיו 1966 גורש כתב קול העם, מרדכי כספי, ממוסקבה. העיתון ייצג, במלחמת ששת הימים ולאחריה, קו שתמך במאבק הקיום של ישראל ושלל את עמדת ברית המועצות, אלא שהדבר לא הוסיף לו קוראים או מודעות. ב-1969, לאחר שורה של צימצומים, הפך היומון לשבועון, וחלפו עוד חמש שנים עד שנסגר כליל.
יומון מפלגתי נוסף שסיים את חייו בתקופה הנדונה הוא למרחב – ביטאונם של הקיבוץ המאוחד ומפלגת אחדות העבודה – פועלי ציון. העיתון, שהקדיש רבים מעמודיו לנוף הארץ ולהתיישבות העובדת – בגיליונו הראשון, 6 בדצמבר 1954, הופיעה כותרת בעמוד הראשון: 'נביטה מלאה בשדות הארץ' – נשא הפסדים, ועם איחוד מפלגות הפועלים והקמת מפלגת העבודה בראשית 1968, לא נותרה לו עוד זכות-קיום. הוחלט לאחדו עם דבר, ובגיליונו האחרון נמסר, כי 18 מחברי מערכת למרחב יצורפו למערכת דבר, ועורכו דוד פדהצור ישמש החל מה-1 ביוני 1971 כעורך המשנה של העיתון המאוחד.[6]
לדבר הוותיק הייתה, כך נראה בעת ההיא, עדנה לא רק בשל הצטרפות אנשי למרחב
כדוגמת חיים גורי, דוד פדהצור, רם עברון ואהרן מגד. זה לא מכבר נכנסה לתפקידה עורכת חדשה, חנה זמר, שהכניסה רוח תזזית ושינויים לא מעטים. יורם פרי, שערך את דבר אחריה, הסביר את התמורה שחלה בעיתון מ-1971:
כניסתה של זמר לתפקיד העורך הביאה לצמרת העיתון תפישה עיתונאית חדשה.
בניגוד לדור הקודם שצמח מן הפובליציסטיקה, ביטאה זמר את דור הביניים,
שראה בעיתון, בראש וראשונה, ארגון חדשות... דבר תחת עריכתה עבר תהפוכות
במבנהו, תוכנו וסגנונו. בשנות ה-70 הוא נעשה צעיר יותר, קל יותר, אפילו ביקורתי יותר.[7]
אולם הניתוח הספיק רק לזמן קצר. קשיים מבניים, מאבקים עם מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן-אהרן שלא ראה עין בעין את כל הנעשה בעיתון, וירידת הפופולריות של העיתונות הציבורית והאידאולוגית בכלל – כל אלה לא איפשרו לדבר להמריא.
בראייה לאחור קבע חוקר התקשורת הימנית, אריה נאור, כי 'המושגים "עיתון" ו"מפלגתי" אינם מתיישבים זה עם זה, אפילו מפריטים אחד מהם, ואפילו מפריטים את שניהם גם יחד.[8] דומה, שהקביעה נכונה לכל סוגי העיתונות המפלגתית.
הנה כי כן, העיתונים המפלגתיים והציבוריים היו במצוקה. לצד דבר
ההסתדרותי ועל המשמר של מפ"ם, ראו אור גם הצופה המפד"לי, ושני יומונים חרדיים: המודיע של אגודת ישראל ושערים של פועלי אגודת ישראל. לליכוד שוב לא היה עיתון משלו, דבר שנחשב בעת ההיא לחסרון גדול במערך הפוליטי.
תפוצתם של עיתוני הבוקר, שכללו את העיתונים המפלגתיים וכן את הארץ וחדשות הספורט הפרטיים הייתה דלה למדי, בהשוואה לתפוצת שני הצהרונים הפרטיים – מעריב וידיעות אחרונות. לפי הערכה שנעשתה בשנת 1975, צריכת הנייר של כל עיתוני הבוקר הגיעה רק ל-10% מכלל הצריכה, 10% נוספים צרכה העיתונות הלועזית, ושאר שמונים האחוזים נצרכו על-ידי הצהרונים.[9]
"מהפך" בעיתונות הצהריים
בערך בתקופה שבה נצרב בתודעה הישראלית המושג "מהפך" (בבחירות לכנסת השמינית, ב-17 במאי 1977) התחולל מאחורי הקלעים מהפך עיתונאי בעל השפעה מרחיקת לכת. הכוונה היא לחזרתו של ידיעות אחרונות למקום הראשון, כשהוא מדיח ממקום זה את מעריב, שהחזיק בו קרוב לשלושים שנה.
מאז 'הפוטש הגדול' בתחילת 1948 - פרישת כמעט כל אנשי ידיעות אחרונות, לרבות העורך הראשי ד"ר עזריאל קרליבך, והקמת ידיעות מעריב, שלאחר כמה חודשים אימץ את השם מעריב, החזיק עיתון זה בכתר 'העיתון הנפוץ ביותר במדינה' ואף הזכיר זאת מדי יום בכותר-משנה מתחת ללוגו שלו. יתר על כן, מעריב ראה עצמו, ובמידה רבה כך התייחסו אליו גם אחרים, כעיתון המוביל במדינה מבחינת השפעה
וקביעת מדיניות. על עורכו הראשי, אריה דיסנצ'יק, נהוג היה לומר ש'הוא מהלך "בחברה הגבוהה"', כשהכוונה היא לקשריו ההדוקים עם ראשי השלטון.[10] מפה לאוזן סופר, אם כי בנעימת הומור, שראש הממשלה לוי אשכול תידרך את ראש לשכתו להעביר לו בעת ישיבות ממשלה שיחות טלפון רק בשני מקרים: אם דיסנצ'יק טלפן או אם פרצה מלחמה, והדגיש: 'ולפי הסדר הזה'.
מעריב נראה כל השנים כמבצר-עוז שלא ניתן להתגבר עליו. ואולם,ראשי ידיעות אחרונות, ובמיוחד העורך האחראי נח מוזס ומרכז המערכת דב יודקובסקי, פעלו בשקט ובמרץ במשך שנים ארוכות כדי להחזיר את עטרתם ליושנה. הם עיצבו עיתון נוח לקריאה, בעל ידיעות קצרות וכותרות גדולות, גייסו כותבים מן השורה הראשונה והכניסו חידושים, כגון איסוף מפות על-ידי הקוראים, שיצרו לבסוף אטלס מהודר, מפעלי הגרלות ואימוץ של הטוטו – החברה להימורי ספורט. העממיות היתרה של ידיעות אחרונות, שנתפסה כפגם, הוכיחה את עצמה משנה לשנה. לעומתו, מעריב המשיך להתהדר ברמתו הגבוהה, ועל כך שקובעי המדיניות ומובילי דעת-הקהל מעדיפים אותו.
בתחילת שנות ה-70 התהלכה הלצה, שהשרים והרמטכ"ל קוראים מעריב, ואילו הנהגים שלהם קוראים ידיעות אחרונות. על כך הגיב, לפי המסופר, דב יודקובסקי: אין דבר, שרים ורמטכ"לים יש מעטים, ונהגים יש הרבה.
איכותו הגבוהה של מעריבהייתה בסופו של דבר בעוכריו. מתחרהו העקשן והעממי גילה נתיבות טובים יותר אל לב קוראי שנות ה-70, תוך שהוא לא מזניח את חוגי האינטליגנציה והבוהמה. ידיעות אחרונות סלל לעצמו את הנתיב שהפך אותו תוך כמה שנים ל'עיתון של המדינה'.
בין שני הצהרונים שררה איבת-עולם, זכר ל'פוטש' מ-1948. כל מה שעשה האחד, השני מיהר לחקותו, כדי לא להותיר בידו יתרון כלשהו. אך שניהם כאחד היו נחושים בדעתם שלא לאפשר לשום מתחרה להיכנס למגרש שלהם. כמה ניסיונות להקים צהרון שלישי נבלמו בכל דרך אפשרית, לרבות – לפי המסופר במזנון בית סוקולוב, בית העיתונאים התל-אביבי - באיומים על עיתונאים ועורכים, שמי שיפרוש ויעבוד בעיתון חדש, יאבד כל סיכוי לחזור אי-פעם לעיתונים המובילים.
משה דיין מנסה ופורש
במקרה אחד דומה היה שהלחץ של שני הצהרונים לא פעל, שכן מולם התייצב שחקן מליגה אחרת, אחד מראשי המדינה – משה דיין. בקיץ 1976 הדהים דיין את המדינה כולה, כשהודיע על הסכמתו להתייצב כעורך ראשי של צהרון בשם היום הזה, שאת הוצאתו יזמו כמה אנשי עסקים ופרסומאים, בראשותו של אליעזר ז'ורבין, מבעלי משרד הפרסום הגדול דחף. מעריב וידיעות אחרונות נכנסו ללחץ.
אחרי שלושה חודשים יכלו ראשי שני הצהרונים לנשום לרווחה: ניסיון ההשתלטות על חלק מהטריטוריה שלהם – נכשל. אף שז'ורבין כתב בגיליון הראשון, 'יש עיתון – שרשם היסטוריה עוד בטרם ראה אור – נאבק וגם יכול'[11] (רמז עבה לניסיון שני הצהרונים לא לאפשר את הופעתו), דיין, שקיווה לחזור באמצעות העיתון החדש אל מרכז הבמה הפוליטית לאחר שהורחק ממנה בעקבות מלחמת יום הכיפורים – לא הפך את היום הזה לסיפור הצלחה. לאמיתו של דבר הוא לא היה יכול לעשות זאת, שכן שני הצהרונים מנעו גיוס עובדים, ומי שעבד בעיתון עשה זאת במחתרת ולא בשמו. רמתו של היום הזה הייתה בינונית ומטה, ואם נוסיף לכך שגם על בעלי הקיוסקים הופעל לחץ כבד שלא למכור את 'העיתון של דיין', תתקבל התמונה המלאה של הפיאסקו העיתונאי הזה.
במחצית השנייה של שנות השבעים התקבלה אפוא התמונה הבאה: העיתונות הפרטית הדיחה את העיתונות הציבורית-פוליטית; ידיעות אחרונות תפס את מקומו של מעריב בראש רשימת התפוצה; הארץ, למרות תפוצתו המצומצמת בהשוואה לשני הצהרונים, שמר על מקומו המרכזי, ונחשב בעולם לפחות כעיתון מס' 1 בישראל.
לראשונה – יומון ברוסית
מי שציפה כי 25-20 שנה ויותר לאחר קום המדינה והשתרשותם של המוני העולים במולדת, תהיה העברית השפה האחת והיחידה – התאכזב. רשימת העיתונים בשפות לועזיות לא התקצרה בעשור השלישי. קוראי פולנית, רומנית, הונגרית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, ספרדית ועוד שפות, מיהרו מדי בוקר אל הקיוסקים, או שקיבלו את העיתונים בשפות המוכרות להם לבתיהם.
אל היומונים הלועזיים הצטרף ב-1972 נאשה סטראנה (ארצנו) – עיתון בשפה הרוסית. גל העלייה מברית-המועצות שהגיעה לישראל בתחילת שנות השבעים, הוא שהביא את 'האיש החזק' שעמד בראש החברה המאוחדת להדפסה בע"מ, שבתאי הימלפרב, לסטות ממנהגו – לא להמשיך ולרכוש עיתונים לועזיים קיימים, אלא להקים מן המסד עיתון חדש.
הימלפרב, אדם אנרגטי שהיה מקושר היטב לצמרת הפוליטית של מפא"י ומפלגת העבודה, ניהל החל משנות החמישים בית-דפוס גדול, שבפי כל נקרא דפוס מפא"י. הוא גם עמד בראש החברה המאוחדת להדפסה, חברת-בת של מפא"י, ומאז שלהי שנות החמישים רכש בזה אחר זה יומונים, שבועונים ותקופונים בשפות לועזיות, והכניס את כולם תחת מטרייתו. בבית הדפוס הגדול שבהנהלתו, ובמשרדים שמעליו, ברחוב הרכבת 52 בתל-אביב, רחשה לאורך כל שעות היממה פעילות עיתונאית ענפה. הודפסו במקום עיתונים צבאיים, פרסומים של מוסדות שונים ולא פחות משישה יומונים בשפות שונות. ב-1975, היו אלה נאשה סטראנה (רוסית),
ויאצה נוסטרה (רומנית), נוביני קורייר (פולנית), לעצטע נייעס (יידיש), אויקלט (הונגרית)וחדשות ישראל (גרמנית). בשניים מהעיתונים, ברוסית ובפולנית, שימש הימלפרב כעורך ראשי וכמנכ"ל. בארבעה הנותרים – כמנכ"ל בלבד.
אין ספק כי מאחורי הוצאת העיתונות הלועזית הזו עמד מניע פוליטי של מפלגת השלטון של הימים ההם – מפא"י ויורשתה מפלגת העבודה: להגיע אל כמה שיותר עולים חדשים. לפי הערכה של עיתונאי שבדק באמצע שנות השבעים את הבסיס הכלכלי של פלח זה של העיתונות, זה גם היה עסק לא רע, שכן הימלפרב הוציא את העיתונים באמצעות צוותים זעירים ממש. את נוביני קורייר בשפה הפולנית כתבו, ערכו והוציאו שמונה עיתונאים; את אויקלט ההונגרי – 10. חומר רב הועתק מעיתונים ישראליים וזרים.[12]
כמה עיתונים לועזיים הופיעו באופן עצמאי, אך בקשיים גדולים. ביניהם יוזכרו לה ז'ורנאל ד'ישראל בצרפתית,בעריכת צבי רבין ואאורורה בספרדית, בעריכת אריה אבידור. עיתון זה ראה אור, לעתים, כיומון, ותקופות ארוכות נאלץ להסתפק במתכונת הופעה שבועית. כן הופיעו לא מעט שבועונים ותקופונים בשפות זרות, וכמה מהם השתייכו, כפי שכבר צוין, לבית ההוצאה שבראשות שבתאי הימלפרב.
והיו עוד שני יומונים שלא בעברית, אך הם לא יועדו לעולים החדשים. הכוונה לג'רוזלם פוסט הוותיק בשפה האנגלית ולאל-אנבא בשפה הערבית. ג'רוזלם פוסט היה מקורב לממסד דאז, בהנהגת מפלגת העבודה, בעוד שאל-אנבא נחשב לעיתון ממשלתי ממש.
מן הדברים דלעיל עולה בבירור, כי הממסד שלט ברוב העיתונות שהופיעה בשפות זרות, דבר שלא עלה בידו לעשות בתחום העיתונות בשפה העברית.
שבועונים ותקופונים
לא היו אלה שנים טובות לעיתונות התקופתית – שבועונים, דו-שבועונים, ירחונים ותקופונים. מספרם התמעט, כמה נסגרו ואחרים נחלשו. ב-1970 הופיע הגיליון האחרון של הפועל הצעיר, שבועון מפא"י והעיתון הוותיק ביותר בארץ, שהופיע כמעט ברציפות מאז 1907. עם הקמת מפלגת העבודה, ב-1968, הורגש בה הצורך לרענן את
הביטוי העיתונאי שלה. את הפועל הצעיר החליףהשבועון אות, שלמרות יומרותיו הרבות שרד רק שנים מעטות. בשני דיונים ממושכים של לשכת מפלגת העבודה, בשלהי אוקטובר 1974, שבסיכומם הוחלט לסגור את השבועון, נשמעו דעות סותרות ביחס לצורך בעיתונות מפלגתית וביעילותה. בעוד דור הוותיקים, שאותו ייצג ירוחם משל גרס, ש'לא ייתכן שמפלגת העבודה תישאר בלי עיתון מדריך', קבע בן הדור הצעיר יותר, ראש הממשלה יצחק רבין: 'לא ראיתי שבועון מפלגתי שמישהו קורא אותו'.[13]
היריבה הגדולה של מפלגת העבודה, תנועת הליכוד, לא הצליחה יותר בתחום העיתונות. ניסיון להוציא ביטאונים מפלגתיים לא עלה יפה והליכוד הגיע לבחירות לכנסת ב-1977 ללא רוח-גבית תקשורתית. בדיעבד מתברר כי הדבר לא הזיק לו, אם כי היו שסברו שעם תקשורת מבית היה הישגו גדול עוד יותר.
העולם הזה, שבועונו הלוחמני של אורי אבנרי, החל לאבד גובה. היו שייחסו זאת ל'עייפות החומר' לאחר שנות הופעה כה רבות (החל ב-1950), אולם ניתן להביא גם פירוש אחר: לא מן הנמנע שחברותו האינטנסיבית של אורי אבנרי בכנסת (בשנים 1973-1965) פגעה בעבודתו העיתונאית, שאותה לא הפסיק ליום אחד, והוא אף נהג להתגאות שהוא ממלא את שני התפקידים בצוותא.
הצלחה רבה קצר להיטון, שלראשונה סיפק לקוראים צעירים ולחובבי בידור שבועון בצבעים מלאים, שטיפח עוד יותר מהעולם הזה את תרבות הידוענים, והביא קטעי רכילות על שחקנים, זמרים, אמנים וכוכבים של אמצעי התקשורת האלקטרוניים.
הוא החל להופיע ב-1969, ולאחר חמש שנים סיפח אליו את שבועון הבידור הוותיק
עולם הקולנוע.
שבועוני הילדים והנוער, כדוגמת דבר לילדיםוהארץ שלנו המשיכו להופיע, אם כי ניכר שהילדים מעדיפים חומר תוסס יותר ופחות 'חינוכי'. לקראת אמצע שנות השמונים יבטלו המו"לים את עיתוני הילדים הקיימים וינסו להוציא עיתון משותף – שלא יתמיד זמן רב.
טלוויזיה ורדיו
העשור השלישי למדינה היה גם העשור הראשון המלא של טלוויזיה ישראלית. זו החלה לשדר, כידוע, ביום העצמאות ה-20 (1968), אם לא מביאים בחשבון את שידורי הטלוויזיה הלימודית שקדמו לה בשנתיים.
כניסתם של שידורי טלוויזיה לבתי האזרחים התנהלה באיטיות, ותוך קשיים. תחילה שידרה הטלוויזיה הישראלית, שהייתה חלק מרשות השידור – לצד קול ישראל - רק כמה שעות בערב, ולא בכל ערב. רק בנובמבר 1969 החלה התחנה לשדר בכל לילות השבוע, לרבות בליל שבת, והדבר קרה בעקבות התערבות של בג"ץ, לאחר שהממשלה בראשות גולדה מאיר ביקשה למנוע שידורים בשבת בשל התנגדות המפד"ל.
בשנים הבאות ידעה הטלוויזיה מאבקי-כוח פנימיים, שמדי פעם גרמו להשבתת
השידורים. ישראל נאלצה להסתמך על ערוץ יחיד ומונופוליסטי, וכך זה היה במשך שנות דור, עד תחילת שנות ה-90. עם זאת, הטלוויזיה המוגבלת הזו – שעה בערבית מדי ערב ושלוש עד ארבע שעות בעברית – העלתה תרומה לא-מבוטלת לשיח הציבורי. תוכניות כגון 'בומרנג' ו'כלבוטק' יצרו עניין ציבורי רב. תוכנית הסאטירה
'ניקוי ראש', ששודרה בשנים 1976-1974, זכתה להתעניינות-שיא. היא הצליפה לכל עבר, ובמיוחד לכיוון ממשלתו של יצחק רבין, ויש המעלים את הסברה שהייתה לה תרומה לא-מבוטלת לערעור כוחו של המערך, ערב הבחירות לכנסת ב-1977. זאת, בשל הדימוי הירוד שהוענק לשלטון על-ידי הכותבים והשחקנים.[14] מרדכי קירשנבאום, המפיק והבמאי של התוכנית, זכה על עבודתו זו בפרס ישראל לשנת 1976.
תחום טלוויזיוני שזכה במחצית הראשונה של שנות השבעים להתייחסות רצינית היה השידורים לילדים. הן הטלוויזיה הכללית והן הטלוויזיה הלימודית השקיעו אמצעים ומאמצים לרוב והעלו תוכניות וסדרות מקוריות, שעליהן גדל דור של ילדים. בהשוואה לתקופה זו, בשנות התשעים ובשנות האלפיים היצירה המקורית לילדים בטלוויזיה, על כל ערוציה הרבים, בטלה בשישים.
הרדיו הישראלי, כבעבר, היה בנוי על שתי תחנות – קול ישראל וגלי צה"ל, וב-1973 הצטרף לזירה שחקן נוסף, שולי אך לא חסר השפעה. בקול ישראל, כחלק מרשות השידור, התנהלו העניינים בכבדות, ובנוסף לכך הייתה עזיבה רבתי של קריינים, כתבים ואף מנהלים – לכיוון הטלוויזיה הישראלית. למרות שהן קול ישראל והן הטלוויזיה היו חלק מאותה רשות שידור, שררו ביניהם לא אחת יחסים מתוחים. אולם אלה היו כאין וכאפס לעומת המתח ששרר באותן שנים בין קול ישראל לגלי צה"ל. בין שתי התחנות שררה איבה ממש, שכן לטענת אנשי קול ישראל, התחנה הצבאית חרגה בהרבה מהמנדט שלה, ושידרה תוכניות אזרחיות בנושאי חברה, תרבות, ספורט ואף פוליטיקה. תשובתו של יצחק לבני, מפקד גל"ץ הייתה, שחיילים בסדיר ובמילואים ובני משפחותיהם הם אזרחי המדינה וזכאים לקבל מתחנתם מגוון של תוכניות כשבראשן, כמובן, התוכניות הצבאיות.
גלי צה"ל, כתחנה קטנה וזריזה, הקדימה בהרבה מקרים את אחותה הגדולה, מה שחידד עוד יותר את היחסים בין התחנות. שידור משחקי כדורגל בגל"ץ, בשלהי 1974, הביא להתנגשות חזיתית, שחייבה התערבות ממשלתית.
לבני הרחיב את השידורים מארבע שעות לערב בתחילת 1968 ל-12 שעות ביממה בקיץ 1973. הוא גם העמיק אותם ויצר תחנה 'מעורבת', שדמתה במידת-מה לידיעות
אחרונות: עממית ואליטיסטית בעת ובעונה אחת. לצד מצעדי פזמונים ומשחקי רדיו שודרו שיחות של מיטב הסופרים ותוכניות-עומק על הצבא, החברה והתרבות בישראל.
השחקן הרדיופוני החדש שהצטרף כאמור לעיל לזירה היה אייבי נתן, שפתח את עידן התחנות הפיראטיות. הוא שידר ממאי 1973 מ'ספינת השלום' ששייטה בים התיכון, מול חופי ישראל. לתחנתו היה 'ניחוח של חוץ-לארץ' בשדרה כמעט רק מוסיקה קלה ופזמונים מהעולם, בשפה האנגלית, כשנתן עצמו משמיע כל העת שיחות בעניין הצורך בשלום.
אייבי נתן שידר עשרים שנה, והיו כלפיו – למרות העובדה ששידר באורח פיראטי -
סובלנות ואף אהדה. בתחנות האחרות נערכו מולו ושידרו מוסיקה דומה וקול ישראל אף הגדיל לעשות וב-1976 חנך את רשת ג' – תחנה מיוחדת לשידור פזמונים.
התקשורת במלחמת יום הכיפורים
המלחמה, שפרצה במפתיע, הפתיעה לא רק את הממשלה ואת צה"ל; גם התקשורת, לפחות זו הכתובה, נתפסה לא מוכנה. מאחר שלא הייתה כל אפשרות לשלוח כתבים שיסקרו את כל זירות הלחימה, הסתמכו העיתונים, רוב הזמן, על פרסומיו וסיכומיו השוטפים של דובר צה"ל. לאחר המלחמה הואשם הדובר, תת-אלוף פנחס להב, ב'ייפוי' המידע. הוא הכחיש זאת בתוקף, ועמד על כך ש'כל הודעותי היו אמת', אולי לא כל האמת, 'אבל בוודאי שלא הודעות כזב'.[15]
בדיקת הכותרות הראשיות של היומונים השונים בימי המלחמה הראשונים, מעלה כי העיתונים, בשל דיווחיו של דובר צה"ל, וקרוב לוודאי שיותר מנימוקים שלהם, שלא נעדרו מהם מניעים של משאלות-לב (wishful thinking), העניקו לא אחת לכותרות נימה אופטימית, שבדיעבד ידוע שלא הייתה מוצדקת. כך, הארץמ-7 באוקטובר 1973 כתב: '2 אחר חצות: צה"ל בלם האויב ועומד לעבור להתקפת נגד'.
ולמחרת: 'מצרים וסוריה מודות במתקפה ישראלית בצד הודעותיהן על נצחונות מדומים'; על המשמר דיווח בראש עמודו הראשון ב-7 באוקטובר: 'צה"ל הודף המתקפה הסורית-מצרית', והוסיף הצהרה תקיפה של ראש הממשלה גולדה מאיר: 'אין לנו ספק בנצחוננו'. דבר של ה-7 באוקטובר היה אופטימי: 'צה"ל בולם החדירה לסיני. אבדות כבדות לאויב שתפס כמה עמדות בקו התעלה ובגולן. עליונות ישראלית באוויר'. למחרת היו בעיתון זה רמזים לקשיים: 'כוחות צה"ל נערכים להדיפת האויב. חיילי צה"ל בקווי הגנה חדשים'. מעריב כתב ב-7 באוקטובר 1973, על 'קרבות בלימה כבדים בסיני ובגולן', והוסיף: 'המצרים לא הצליחו להעביר שריון בלילה', ו'אבידות קשות לאויב. כוחות קומנדו מצריים הושמדו'. ידיעות אחרונות של אותו יום ציין אף הוא את הקרבות הכבדים, ובכותרת נוספת תיאר את החזית הצפונית: 'מאות עמודי-אש של טנקים ורכב סורי בוער – נראו בלילה בגולן'. בג'רוזלם פוסט הובאה באותו בוקר הצהרה אופטימית-לעילא של שר הביטחון משה דיין: 'ניצחון בעוד כמה ימים'. ב-9 באוקטובר דיווח מעריב בכותרתו הראשית, שחיל האוויר תוקף את 'כיסי האויב' בשתי החזיתות, דבר שאפשר היה לפרשו שכוחות האויב מוקפים, והוסיף באותה נעימה: 'המצרים והסורים הזעיקו כוחות תגבורת'.
בדיקה שנעשתה לאחר המלחמה לגבי הודעות דובר צה"ל גילתה, שלא אחת היה מידע זה אובייקטיבי יותר – ולפיכך גם אופטימי פחות - בהשוואה למידע שפורסם בעיתונים השונים.[16]
נראה, שהתקשורת האלקטרונית הייתה מוכנה יותר למלחמה, בעיקר הרדיו. זאת, בזכות כמה תרגילים שערכה יחידת דובר צה"ל בחודשים שלפני המלחמה, כדי לבדוק את הפעלת רשת רדיו אחת, וכן שידורי טלוויזיה, במקרי חירום. ביום הכיפורים, זמן קצר לאחר פרוץ הקרבות, הורה דובר צה"ל לשתי התחנות להתאחד. גלי צה"ל הסכימו מיד; אנשי קול ישראלהציגו תנאים שונים, אך בלחץ הדובר הוחל, אור ליום ראשון ה-7 באוקטובר, בשידור משותף, והוקם אולפן משולב שפעל כל ימי המלחמה. שתי התחנות שידרו ממנו שידורים משותפים הקשורים למלחמה, בעוד שמאולפניהן הקבועים הן המשיכו לשדר מקצת מתוכניותיהן הרגילות. השידורים הובאו כל ימי הקרבות במשך 24 שעות ביממה – חידוש גדול באותה עת.
האולפן המשולב, שהקול שבקע ממנו נקרא 'רשת השידורים העבריים של קול ישראל וגלי צה"ל', נחשב להצלחה גדולה, והוא האפיל במידה לא-מעטה על שידורי הטלוויזיה שהיו בעת ההיא רק בראשית דרכם. עשרות כתבים הוצמדו ליחידות והגיעו עד קווי החזית ממש. 'אולפני קצה' הוקמו סמוך לאזורי הלחימה, ובעיקר זכה לפרסום רב האולפן בפאיד, בצידה המערבי של תעלת סואץ, בשטח שנכבש על-ידי צה"ל לאחר חציית תעלת סואץ.
בשישה סקרים עוקבים שנערכו בימי המלחמה על-ידי שני מכוני מחקר מירושלים נמצא, כי מהדורות החדשות והיומנים של האולפן המשולב זכו להאזנה רבה ביותר. ב-12 באוקטובר למשל, 68% מהמאזינים ציינו כי האזינו ליותר מעשר מהדורות ביום, ו-26% ציינו שהאזינו ל-10-4 מהדורות. התחנה המועדפת ביותר הייתה גלי צה"ל, שלה האזינו קרוב ל-60% מהמאזינים, בעוד שלרשת ב' של קול ישראל האזינו כ-20% ולרשת א' בסביבות 10%.[17]
התקשורת שלאחר המלחמה
התקשורת הישראלית של השנים 1978-1974 התנהלה במידה רבה בצל מה שקרה
ערב מלחמת יום הכיפורים וב-19 ימיה (24-6 באוקטובר 1973). הדבר נתן את אותותיו בתחומים שונים, והיו גם התפתחויות אחרות:
· העיתונות הכתובה נעשתה ביקורתית יותר ותקפה הרבה יותר את ראשי המדינה וצה"ל. הדבר הגיע לשיאו בחשיפת חשבון הבנק של לאה רבין בבנק
אמריקאי, שהביאה להתפטרות ראש הממשלה יצחק רבין ב-7 באפריל 1977.
· הסכסוכים בצמרת, בין ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס, סיפקו לעיתונים חומרים בלתי סופיים לידיעות, פרשנויות וכתבות.
· נחלש מעמדה של ועדת העורכים. ראשי הממשלה, רבין ואחריו בגין, נטו פחות לכנסה. רבין בטענה שהחומר הנמסר לה דולף; ובגין, משום שלדעתו רוב חבריה עוינים אותו.
· המשבר הכלכלי הממושך, שפרץ מיד לאחר המלחמה והתבטא בראש ובראשונה בעלייה תלולה של מחיר הנפט בעולם, פגע גם בעיתונים. האינפלציה הדוהרת וייקור אמצעי הייצור הכבידו על כל אמצעי התקשורת,
ובמיוחד העיתונים. מחיר עיתון צהריים, שהיה באביב 1973 40 אגורות, האמיר לאחר חמש שנים ואינפלציה מהירה ל-3 ל"י (פי שבע וחצי).
· הטלוויזיה לא הצליחה להמריא. סכסוכים פנימיים אינסופיים ברמת ההנהלה, ובין ההנהלה לעובדים, שיתקו אותה לעתים. שביתות והשבתות היו חזיון נפרץ. העיתונים הרבו לעסוק בכך.[18]
· גם בקול ישראל לא התנהלו הדברים על מי מנוחות בגלל אותן סיבות שהוזכרו
לגבי הטלוויזיה. הנהנית העיקרית מכך הייתה תחנת גלי צה"לשהרחיבה את שידוריה והייתה היחידה ששידרה מאז המלחמה במשך 24 שעות ביממה. כן הוכנסו בה חידושים כגון שידורי מבזקי-חדשות, לרבות שימוש ב'טלפון האדום' (דיווחי מאזינים שהוכנסו לשידור) ותוכניות האוניברסיטה המשודרת שזכו להצלחה מיידית.
· ניצניה של תופעה חדשה נראים בעיתונות הכתובה: מקומונים. לאחר
התחלה מהוססת בכמה ערי שדה, נוטל על עצמו עיתון ארצי (הארץ) לקדם
את הנושא ומתחיל בהקמת 'רשת שוקן'. המקומון הראשון של הרשת
העתידה: כל העיר בירושלים (1978).
ראוי לסיים בהבאת דעותיהם על התקשורת הישראלית של שני ראשי הממשלה שהיו בתפקידיהם ברוב שנות העשור השלישי למדינה: גולדה מאיר (חמש שנים) ויצחק רבין (שלוש שנים): לגולדה מאיר לא הייתה דעה טובה על העיתונות בתקופת כהונתה. לדעתה, היא רודפת אחרי סנסציות במקום לרדוף אחר האמת. 'העיתונות נלחמת בממשל שנקרא ממסד, במקום לעמוד לימינו של אותו ממסד הנתון במאבק קשה על עצם קיומה של מדינת ישראל'.[19] רבין, בניגוד למנהיגי ישראל שקדמו לו, לא התלהב מהגישה ה'חינוכית', כלומר שתפקידה העיקרי של התקשורת הוא 'לחנך את העם'. הוא סבר שתפקידה הראשון במעלה הוא לספק מידע. ושוב, בניגוד לעבר כאשר הפוליטיקאים הבכירים גינו את העיתונאים שפרסמו הדלפות, דעתו של רבין הייתה שיש לחפש את הכתובת להדלפות אצל המקורות שלהם (קרי: הפוליטיקאים או שליחיהם).[20] דעות אלה רכש רבין, ככל הנראה, בעת כהונתו ארוכת השנים כשגריר ישראל בארצות הברית, והן היו חידוש מרענן מבחינתה של התקשורת הישראלית.
למען הגילוי הנאות מבקש המחבר להזכיר שהוא כיהן בתפקיד מפקד גל"ץ בחלק מהשנים הנסקרות במאמר זה.
[1] מ' נאור, 'התקשורת', בתוך: העשור השני, תשי"ח-תשכ"ח (עידן, 21), ירושלים תשס"א, עמ' 60-47. הציטטה לקוחה מעמ'
59.
[2] ש' אבינרי, 'חייבים לעשות חשבון נפש', דברים במסגרת דיון שקיימה מועצת העיתונות ב-15 במרס 1974, ופורסמו בספר השנה של העיתונאים תשל"ד, תל-אביב 1974, עמ' 111. להלן: ספר השנה תשל"ד.
[3] שם, עמ' 110, 111, 120.
[4] ז' שיף, שם, עמ' 126.
[5] ג' שטרסמן, 'שנת מבחן לעיתונות במלחמה', שם, עמ' 5.
[6] למרחב, גיליון אחרון, 31 במאי 1971, עמ' 1.
[7] י' פרי, 'רקוויאם לדבר שאיננו', קשר, 25, 1999, עמ' 34.
[8] א' נאור, 'יומוני מפלגות הימין', שם, עמ' 78.
[9] נ' קראוס, העיתונות הלועזית – מקומה ומשקלה בישראל, ספר השנה של העיתונאים תשל"ה, תל-אביב 1975, עמ' 189.
להלן: קראוס.
[10] א' סלפטר וי' אליצור, הממסד – מי שולט בישראל?, תל-אביב 1973, עמ' 307.
[11] 'יש עיתון', היום הזה, 1 בספטמבר 1976.
[12] קראוס, עמ' 198, 200.
[13] הדיונים בלשכת מפלגת העבודה נערכו בימים 24 ו-31 באוקטובר 1974. הציטוטים מתוך פרוטוקולי הישיבות, ארכיון
מפלגת העבודה, בית ברל, תיק 25/74.
[14] וראו, למשל, התייחסות ברוח זו בערכים 'ניקוי ראש' ו'הבחירות לכנסת ה-9' בוויקיפדיה – האנציקלופדיה המקוונת
באינטרנט.
[15] פ' להב, 'כל הודעותי היו אמת', ספר השנה תשל"ד, עמ' 78-77.
[16] שם, עמ' 81-80.
[17] י' לימור, 'איך שילבה המלחמה את שידורי ישראל וגלי צה"ל', שם, עמ' 57-56.
[18] דוגמה אחת מרבות: ג' אלון, 'מאבקי כוח ברשות השידור', הארץ, 20 ביולי 1977.
[19] ז' עופר, 'בין העיתונות לממשל', ספר השנה של העיתונאים תשל"ח, תל-אביב 1978, עמ' 88.
[20] וראו ניתוחה של חנה זמר, 'יצחק רבין והתקשורת – בלי עיתונאי חצר, בלי מניפולציות ובלי נקמנות', קשר, 19, 1996,
עמ' 9.
