ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל

גרסה להדפסה
רופאים וחולים בירושלים של פעם


 

 

                                                 

                             רופאים וחולים בירושלים של פעם

                  דיווחים רפואיים בעיתונות המאה ה-19 וראשית המאה ה-20

                                                       מרדכי נאור

   העיתונות העברית בארץ-ישראל, וכן גם עיתונים עבריים ובשפות אחרות בחוץ-לארץ, הרבו לדווח במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, על מצב הבריאות בארץ. ואין פלא בדבר, שכן אלה היו, בדרך כלל, "חדשות חמות".   מגיפות, אסונות, מותם של אנשים – לרבות אנשים ידועים - ממחלות, משכו תמיד תשומת-לב רבה והכתבים והעורכים של הימים ההם לא חסכו במאמצים לספר עליהם לקוראיהם. סיבות נוספות לדיווחים שוטפים ומיוחדים: מצב התברואה הירוד בארץ, בהשוואה לעולם המודרני של הימים ההם, והתעניינות מובנת, בקהילות יהודיות בעולם, בנעשה בירושלים.

   התשתית התברואתית בארץ כולה, ובמידה מיוחדת בירושלים שבתוך החומות, הייתה בשפל המדרגה, דבר שהוליך לאסונות רפואיים חוזרים ונישנים, וישנן על כך עדויות רבות. דוגמה אחת: אברהם משה לונץ הצעיר, בספרו הראשון, "ארץ ציון וירושלים" (1876) מספר על האשפה שכמעט כל אנשי העיר זורקים ברחובות, על חיות מתות שאיש אינו מפנה וגם על אמונות טפלות הגורמות למחלות. למשל, "המשפט הקדום נגד 'רחיצת הילדים'... [כי] חלאה וטינוף הם השמירה היותר טובה לבריאות ולחוזק הגוף..."[1]

   העיתונים בארץ ובחוץ-לארץ התריעו נגד המצב הזה, לרוב ללא הצלחה. חוקר המזרח פול ורניה, פרופסור צרפתי שביקר בארץ בשנת 1887, והציג עצמו "גוי, אך ידיד נאמן לעם הנבחר", הזדעזע למראה הלכלוך והזוהמה ברחובות ירושלים, והביע את תמיהתו על שיהודי העיר לא שמעו כנראה על רפואה מונעת )ובלשונו: "לקדם את המחלות לבלתי תבואנה מלרפאותן אחרי בואן"). הוא פרסם מכתב גלוי ב"הצבי", עיתונו של אליעזר בן-יהודה שהיה לו לפה, וגינה את "הלא-נקיון אשר בשכונות היהודים בירושלים, המעלה חרפה על כל ישראל".

   בן-יהודה הצטרף אליו וקרא לראשי העדה בירושלים להקפיד על הניקיון ברחובות ירושלים, לא רק בעיר העתיקה, אלא גם בשכונות החדשות. גם "הרבנים והחכמים מחרישים ואנחנו שומעים את חרפתנו מפי גויים". בעיקר סובלים מההזנחה הזו ילדים, הנדבקים ב"כל חלי וכל מדוה ועל כן רובם חלשים, רפי כח, פניהם חוִרים כפני מת".[2]

                                     

[i]

                       אימת ירושלים – המגפות

   התנאים הסניטריים הירודים גרמו שמדי מספר חודשים או שנים תקפו את תושבי ירושלים מגפות קשות. בין המחלות הנזכרות לעיתים מזומנות: קדחת, דבר, כולֵרה (בלשון העת ההיא: חולירע), טיפוס, מנגיטיס (דלקת קרום המוח) ודיפטריה (אסכרה).

    העיתון העברי "הלבנון", שהופיע ב-1865 בפריז (לאחר שגלה עם עורכו יחיאל ברי"ל מירושלים), כתב בגיליון ערב ראש השנה תרכ"ו, כי מחלת הכולרה הפילה בירושלים היהודית 12 איש ואישה, אבל בזמן האחרון רפתה המחלה ותושבים שנמלטו מירושלים ומיפו החלה חוזרים לבתיהם. לעומת זאת, המצב בחברון קשה מאוד והמחלה שם "תרבה עוד חללים".[3]

   חודשיים לאחר מכן, מתברר שהמחלה חזרה והיכתה בירושלים ורבים הנספים. הגיעו הדברים לידי כך, שהפאשא, שר העיר והפלך, "עזב את המשרה שעל שכמו וימהר לברוח מהעיר וכל הצבא אשר אתו, אל אחד ההרים, ורק ארבעים סריסים (קוואסעס) עזב בעיר, והמה השוערים ושומרי המבצר והנשק והמאסר".[4]

      העיתון "המגיד", שיצא לאור במזרח אירופה, דיווח אף הוא על המצב החמור בירושלים בעקבות פריצתה מחדש של המגפה: "החדשות כעת לא טובות, כי המחלה הנוראה (חולירע), אחרי שקטה וקמה הסערה לדממה וחשבנו כי נמלטנו ממנה... והנה פרצה כעת בחזקה וטרפה בכפה נפשות רבות". מי שעומד בפרץ ומנסה להציל נפשות הוא הרופא ד"ר בנימין רוטציגל, ואותו משבח הכותב מירושלים, אליהו בכור חזן, המוסיף את תוארו: ס"ט.[5]

   ד"ר רוטציגל איבד את אשתו במגפה, וזמן קצר לאחר מכן מת בנו הצעיר. אף הוא נדבק במחלה ונפטר, דבר שהותיר את הירושלמים בייאוש מוחלט. בהספד נוגע ללב תוארו מסירותו ב"ימי המצוק, ימי החלי-רע" וגורלו. בדרכו האחרונה ליווהו "כל הרבנים והחכמים וגם שרים וסגנים שלא מבני עמנו".[6]

   כאמור, המגפות באו והלכו כשהן גובות מחיר כבד מדי פעם. ב-1890 הייתה זו מחלת האסכרה, מחלת גרון מסוכנת שגרמה לחנק החולים בה. העיתון "חבצלת" דיווח: "זה כשני שבועות אשר גברה מאוד בעירנו מחלת אסכרה (דיפטהיריטיס), רחמנא ליצלן, ושאול שחת ואבדון ברחובות קריה. ידה נטויה על יונקי שדיים וגם בחורים ילכדו ברשתה. קול צוחה בעירנו, בכל פנה יאמרו הוי! הוי!..." ואם לא די בכך, באותה עת עצמה גרמו מחלות דלקת הריאות והאינפלוענציע (בלשוננו – שפעת) לאבדות נוספות בנפש.[7]

   הורי הילדים נקראו לנקוט בצעדים מיוחדים, כדי למנוע את התפשטות הדיפטריה: "עליכם לשום עין על הילדים, לשמור אותם משאיפת אויר קר ולח ביחד וביחוד מחליפת האויר מקור לחום או מחום לקור, ולשמור שלא ירוצו בחפזון באויר הקר ויצעקו בכל כחם, כי חליפות כאלה מסבכים המחלה". בהמשך ישנן הוראות איך לטפל בילדים חולים באסכרה.[8]

   בתחילת המאה ה-20, שבה מחלת הכולרה ותקפה את יושבי הארץ. מושל ירושלים ניסה להגן על עירו והקים "מקום לביקורת" (קאראנטין) בבאב אל-ואד (שער הגיא). גם בכניסות אחרות לירושלים נבדקו הנכנסים. הרכבת לירושלים הפסיקה את מהלכה והדואר הובא בעגלות.[9]

   האמצעים הללו עזרו וירושלים לא נפגעה ממחלת הכולרה, בעוד שבערים אחרות, ובמיוחד ביפו, בעזה ובטבריה מתו רבים. בירושלים היו רק מקרים מעטים, ככל הנראה של אנשים שהצליחו להערים על נקודות הביקורת. לעומת זאת, ניתוק העיר מסביבותיה הקרובות והרחוקות גרם להאמרת מחירים, עד שהיה צורך להקים "ועד הצלה" מיוחד לעניים.[10]

   העיתון "השקפה" של אליעזר בן-יהודה, סיכם את המצב בקיצור: "עברו ימי חג הסוכות על תושבי עירנו בפחד, בבהלה וביוקר מפני מחלת החלי-רע אשר פרצה בעזה".[11]

                                      בתי החולים בירושלים

   בתי חולים הוקמו בירושלים החל משנות ה-40 של המאה ה-19. בתי החולים היהודיים נועדו מראשיתם לא רק לרפא את החולים, אלא גם להצילם מ"ציפורני המסיתים", כפי שכונו המיסיונרים שעשו מאמצים לנצר יהודים רבים. אחת הדרכים המקובלות עליהם הייתה להציע לחולים יהודים אשפוז בחינם או בתשלום פעוט, ותוך כדי השהייה בבית החולים הנוצרי הם נחשפו לתעמולה ולסמלים נוצריים והיו מהם שהמירו את דתם.

   בשנות ה-40 של המאה ה-19 הקימו מיסיונרים אנגלים בית חולים ראשון, וכדי לעקוף את חששם של יהודים להתאשפז בו, גייסו עובדים יהודים ואף הגישו אוכל כשר. רבני ירושלים הטילו חרם על בית החולים הנוצרי וסירבו לקבור יהודים שנפטרו שם.[12]

   בשלב הראשון היו ידי המיסיונרים על העליונה ובית החולים היהודי הקטן, שהוקם כדי להילחם ב"מיסיון הרפואי", דעך והלך. בתחילת 1849 דיווח העיתון היהודי-אנגלי "ג'ואיש כרוניקל", כי בית החולים היהודי נסגר בשל נחיתותו הרפואית בהשוואה לבית החולים של המיסיון.[13]

   היהודים לא ויתרו ובשנות ה-50 החלו לפעול בית החולים רוטשילד ובית החולים "ביקור חולים" של הפרושים. המיסיונרים לא הרפו ואפילו בשליש האחרון של המאה ה-19 הם ניסו לצוד יהודים באמצעות פיתויים בצורת תרופות ואשפוז זול או חינמי בבית החולים שלהם. רופאים נוצריים היו מוכנים לבוא ולטפל ביהודים חולים בבתיהם. הם גם הציעו ארוחות חינם לבני משפחות עניות שישלחו את ילדיהן למוסדות חינוך של המיסיון.[14]

   בעיתונות הזמן ההוא התפתח פולמוס אם הטיפול הרפואי שמעניקים המיסיונרים כולו רק שלילה. בסביבות 1870 פרסם העיתון "חבצלת" מאמר ששיבח את עבודת הרופאים הנוצריים, המגיעים אל החולים היהודים ומעניקים להם לא אחת סיוע כספי.[15] מתחרהו, "הלבנון" הסכים אתו, ומסיבה מיוחדת: לדעת הכותב בו, עצם התחרות עם הטיפול הרפואי שמעניקים המיסיונרים גורם לגדולי ישראל ונדיביו בתפוצות לסייע לציבור הירושלמי ולהקים בעבורו מוסדות רפואיים יהודיים.[16]

   אל שני בתי החולים של ירושלים היהודית, נוספו בשלהי שנות ה-70 בית החולים "משגב לדך" של העדה הספרדית, שהקימו יהודים יוצאי סלוניקי. בתי החולים היהודיים התחרו ביניהם ולא אחת יצאו ראשיהם ועסקניהם בהתקפות אלה על אלה, או בינם לבין עצמם. סכסוכים אלה מצאו את ביטויָם בעיתוני התקופה.

   כך קרה כאשר סכסוכים פנימיים בבית החולים "ביקור חולים" גרמו לפרישתו של מיכל הכהן, מזכיר המוסד (בתואר "סופר"), והוא לקח אתו את ספר הכתובות של הנדבנים בחוץ-לארץ ומסרו למתחרים מ"משגב לדך". גבאי הפרושים עשו בבית החולים כבתוך שלהם, איימו על חולים ורופאים ואף גירשו אותם ואחד מהם אף היכה את השומר וסילק מבית החולים את הרופא הראשי, ד"ר פופלס.[17]

   הסכסוכים, החלפת רופאים ויחס גרוע לחולים גבו מחיר כבד, והעיתון "חבצלת" ידע לספר בשנת 1878, כי בשנה אחת מתו בבית החולים יותר מ-40 מהמאושפזים.[18] במאמר מוסגר ראוי להעיר, כי הפרסום הזה הופיע ב"חבצלת" החסידי, שהיה עוין לבית החולים "ביקור חולים" של הפרושים-המתנגדים, אך את הסכסוכים בין העדות והכוללים ובתוכם – לרבות בנושאי בריאות - לא ניתן היה להסתיר.[19]

   לא תמיד היו הדיווחים שליליים. בתחילת 1885 סיפר "הצבי" על התפתחותו החיובית של בית החולים "משגב לדך"  וציין שזו אחת החברות הטובות בירושלים. ראשיה הם מנכבדי עדת הספרדים והם מסייעים לחולים עניים. כדי להשיג מימון למוסד, החל בית החולים לערוך "גורלות" (הגרלות) בקרב הירושלמים.[20]

   בקיץ 1888 חנך בית החולים רוטשילד את בניינו החדש מחוץ לחומות, ואת מקומו בעיר העתיקה תפס "משגב לדך". "ביקור חולים" עבר לעיר החדשה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. לעומת זאת התעשרה ירושלים בבית חולים חדש, שהוקם מלכתחילה בעיר החדשה. הכוונה היא ל"שערי צדק" בהנהלתו של ד"ר משה ואלאך, שנחנך באזור פתוח על דרך יפו, ב-1902. העיתון "השקפה" ציין, כי בניין "שערי צדק" "הוא הבניין היותר יפה שיש לנו בירושלים, שיוכל לעמוד בלי בֹשת פנים בשורה אחת עם הבניינים הנהדרים של בתי החולים של אומות העולם".[21]

 

                                רופאי ירושלים והיחס אליהם

   במהלך השנים, מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-19 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבדו בירושלים וריפאו את חוליה מאות רופאים, רבים מהם יהודים. העיתונות הרבתה לכתוב עליהם בימים טובים וגם במקרים קשים, כגון סכסוכים ולהבדיל מגפות, ולא אחת תקפה אותם ואף השתלחה בהם.

   קשה להביא את כל שמותיהם של הרופאים. להלן רשימה חלקית (לפי הא"ב): ד"ר שמעון אינתן, ד"ר יצחק ד'ארבלה, ד"ר הופמן,  ד"ר המרשטיין, ד"ר משה ואלאך, ד"ר לוינזון, ד"ר לונדון, ד"ר ש. מויאל,  ד"ר אהרן מזי"א, ד"ר מ. נודלמן, ד"ר ברנרד נוימן, ד"ר שרגא פייבל פופלס, ד"ר פיכטואנגר, ד"ר שמעון פרנקל. ד"ר רוטציגל, ד"ר שורץ, ד"ר שרמן.

   לצד הרופאים המדופלמים עסקו ברפואה גם חובשים ו"פלדשערים", שכמה מהם נחשבו לבני-סמכא לא פחות מהרופאים שסיימו אוניברסיטאות. כזה היה "דער סלאנטער דאקטאר", ר' זאב סלאנט. במותו ב-1876 נכתב עליו ש"הבין בחכמת הרפואה כאחד הרופאים הגדולים אשר בארץ ורבים השיב מחצר מות לתחיה וביחוד איתמחי [התמחה] לרפא ילדים רכים וקטנים".[22]

   כאמור, לא אחת כתבו עיתונים דברים קשים על רופאים. בדיווח שהובא לעיל על סילוקו של ד"ר פופלס מבית החולים "ביקור חולים", לא חסך הכותב את שבטו מהרופא, שנכתב עליו כי מחמת צעקות הגבאי "נרעד ונבהל", נטש את בית החולים ולא טיפל בחולה צעיר שהוחש לבית החולים במצב קשה. רופא יווני שהוזעק הגיע רק למחרת היום ומצא את החולה ללא רוח חיים.[23]

   היו כמובן גם דברי שבח. ד"ר ואלאך, מנהל בית החולים "שערי צדק" קרא בשלהי 1913 בעיתון "מוריה" מכתב נרגש מאת איסר הירשבערג, שבו הוא מודה לו על הצלת בתו שחלתה בדיפטריטיס (אסכרה) ובנו שחלה ב"מחלת המנגיטיס הנוראה" (דלקת קרום המוח), והיה בסכנת מוות.[24] רופא אחר, ד"ר מ. בורכוב, ביקש באותה שנה מחוליו, שלא להודות לו באמצעות העיתון. וכך הוא כתב: "מערכת נכבדה, בגיליון מ"ה של עיתונכם הנכבד, הביע לי אחד מחולי תודה בדפוס בעד העזרה המדיצינית שהבאתי לו. אמצעי זה להביע תודה בדפוס לרופא בעת עבודתו הוא לפי דעתי לא מן הנימוס. אהיה אסיר תודה אדוני העורך אם תמנע להבא לפרסם בעתונך תודות ותשבוחות אלי בתור רופא".[25]

   אולם דומה שלא הייתה פרשה רפואית-תקשורתית כמו זו שהסעירה את ירושלים בקיץ 1913, ושבמרכזה עמד רופא נודע ונערץ, שכבר הוזכר לעיל – ד"ר משה ואלאך. במקרה זה הייתה התנגשות חזיתית בין הרפואה לדת היהודית, דבר שחידד חילוקי-דעות שהיו קיימים ממילא. הפרשה זכתה לכינוי "עניין ואלאך-ברגר". סיפור המעשה בקצרה: צעיר יהודי בשם שמואל ברגר חלה במחלת גרון שסיכנה את חייו. רופא ביפו הורה לאביו, דב משה ברגר, להעבירו בדחיפות לירושלים, לטיפול בבית החולים "שערי צדק".

   בגלל הדחיפות, הצעיר ואביו הגיעו לירושלים ביום השבת ומיהרו לבית החולים. מכאן ואילך יש שתי גרסאות. לפי הגרסה שעליה נכתב ברוב העיתונים של הימים ההם, ד"ר ואלאך לא הסכים לטפל בחולה וצעק על השניים: "מחללי שבת! לא יכולתם להמתין למוצאי שבת ולנסוע בעגלה?". לפי גרסה זו הרופא אף דחף את האב והיכה אותו. השניים גורשו מבית החולים ורק במוצאי שבת הוכנס החולה לבניין. ביום ראשון בבוקר נפטר.[26]

   לפי גרסה אחרת, התיאור דלעיל מוטה נגד ד"ר ואלאך, והטיפול בחולה היה ללא דופי וכל הפרשה היא בבחינת להד"ם.[27]

   בראש תוקפיו של ד"ר ואלאך עמד העיתון הירושלמי של הספרדים הצעירים, "החרות". במשך שבוע, מ-22 עד 27 באוגוסט 1913, הוא תקף יום אחר יום את מנהל "שערי צדק", יזם עריכת עצרות גדולות נגד "מעשה הנבלה" בבית העם הירושלמי ובבית הכנסת "החורבה" בעיר העתיקה וקרא לפטרו. אליו הצטרפו עיתוני הפועלים "אחדות" ו"הפועל הצעיר". מי שרצה להגן על ד"ר ואלאך, לא מצא לכך במה בארץ, שכן העיתון התורני "מוריה" לא הופיע באותם שבועות, וספק אם אליעזר בן-יהודה היה יוצא להגנת ד"ר ואלאך, אך עיתונו לא הופיע ממילא באותם חודשים.

   את עמדת החוגים הדתיים שהתייצבו מאחורי ד"ר ואלאך, ניתן היה לקרוא ב"המודיע", עיתון עברי שהופיע ברוסיה, בעיר פולטבה. תחת הכותרת "דברים כהויתם", כתב מרדכי וייסענשטערן, "בשם חברי לדעה", כי בארץ-ישראל לא ניתן להדפיס דברי הגנה על התנהגות ד"ר ואלאך בפרשה, מחמת הדעה הקדומה נגדו ונגד טיפולו בחולה האמור, שהיה לפי כל הנדרש.[28]

   מתנגדי ד"ר ואלאך, ובראשם ארגון בעלי המלאכה ביפו, שאבי הצעיר שנפטר היה חבר בו, כבנאי, הקימו ועדת חקירה, יחד עם אגודת "מכבי", וזו פנתה ל"אגודה המדיצינית" ביפו, כדי שתחווה דעה, אם נהג ד"ר ואלאך כשורה בטיפולו בחולה האמור. רופאי יפו השיבו, כי אין להם די חומר כדי לפסוק דעה. לדעתם העניין צריך להתברר בפורום משפטי, כגון משפט השלום העברי.[29]

   רופאי ירושלים היו נחושים יותר. אגודתם, "ארמ"ע" (אגודת רופאים מדברי עברית), התייצבה מאחורי ד"ר ואלאך. הם בדקו את מהות המחלה שממנה סבל הצעיר, הסתייעו בחוות דעת שהגיעה מיפו מד"ר חיים חיסין, שטיפל בו, והגיעו למסקנה כי ד"ר ואלאך הוא רופא אמין, הפועל זה 23 שנה לטובת הציבור הירושלמי ומנהל בית חולים "שכולנו מודים שהוא מתוקן". ד"ר ואלאך לא יכול היה לעשות יותר, בשל מצבו הקריטי של החולה.  עם זאת, קבעו רופאי ירושלים, יש להוכיח את ד"ר ואלאך "שערבב במקרה זה בלי צדק שאלות דתיות שאינן נוגעות בענייני הרפואה", אך "הערבוב הזה לא יכול להשפיע על תוצאות המחלה".[30]

                                      מתכון לחיים בריאים

   ירושלים של השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הייתה, מבחינה רפואית, עיר שונה מירושלים של ארבעים או שישים שנה לפני כן. פעלו בה בתי חולים, מרפאות ורופאים מומחים בתחומים מיוחדים, כגון עיניים ושיניים. רוב המחלות הקטלניות נעלמו, אך היו גם מחלות חדשות, כגון סיפיליס (עגבת).[31]

   רופאים המשיכו להטיף לפעולות מונעות מחלות, והם יכלו להשתמש בחומר ישן למדי, שהופיע בספרו של אברהם משה לונץ, שהוזכר בתחילת הדברים. לונץ המליץ על שורה של צעדים, שיהפכו את הירושלמי של שנות ה-70 של המאה ה-19 לבריא יותר:

   "1. לילך כל יום מחוץ לחומת העיר הרבה. 2. המזון יהיה מכלכל ונקי במדתו ובזמנו. להזהר מאלה המאכלים אשר יסבו הריסות ופרעות לא מעטים בהקיבה. לא לשתות מים הרבה, וביחוד אחרי פירות. 3. לשמור את עצמו מכעס. להיות תמיד שמח, וכפי האפשר להתרחק גם מדאגות. 4. לבלי לילך הרבה בימי הקיץ, ולפחות ההולך יראה כי ראשו יהיה מכוסה מקרני השמש במחסה שמש או מצנפת גדולה. 5. לבלי לישֹן בהמכפלה התחתית [קומת קרקע].  6. לרחוץ את גוו בכל יום במקוה מים קרים, ומיד בצאתו מהמים ילך רגעים אחדים".[32]

   אפשר לאמץ את רוב העצות האלה גם בימינו, כמובן תוך השמטת האמונות הטפלות והמיושנות, כמו זו הממליצה לא לשתות מים לאחר אכילת פירות,  ושלא רצוי לישון בקומה ראשונה, שבה האוויר טחוב.

 

 

 

 

 



[1] א"מ לונץ, נתיבות ציון וירושלים, ירושלים 1876, עמ' 32-31. מהדורה מצולמת, הוצאת אריאל, ירושלים 1979. להלן: לונץ, נתיבות.

[2] פול ורניה, "מכתבים להעורך", הצבי, י"ב בתשרי א'תתי"ט (תרמ"ח) ודברי בן-יהודה בהמשך למכתב.

[3] הלבנון, גל' 16, 21 בספטמבר 1865.

[4] שם, גל' 19, 17 בנובמבר 1865.

[5] המגיד, גל' 44,  15 בנובמבר 1865.

[6] שם, גל' 13, 28 במרס 1866

[7] מנחם מנדל קרמר, "שאלו שלום ירושלים", חבצלת, 14, 24 בינואר 1890

[8] שם, שם.*

[9] שם, ל' תשרי תרס"ג

[10] "ירושלים במצור", שם, גל' 2, 31 באוקטובר 1902.

[11] השקפה,  31 באוקטובר 1902.

[12] וראו: אריה מורגנשטרן, "בית החולים היהודי הראשון בירושלים", קתדרה, 33, 1984,  עמ' 124-107.

[13] Jewish Chronicle, January, 26, 1849, p. 125

[14] הלבנון, גל' 37, ג' באייר תרל"ט. שם, גל' 2, י"ט באב תרל"ט, עמ' 9.

[15] בן ציון גת, בספרו הישוב היהודי בארץ-ישראל – בשנות הת"ר – התרמ"א (1881-1840), מהדורה מצולמת ירושלים תשל"ד, עמ' 141, מצטט את העיתון מבלי לציין מס' גיליון ותאריך.

[16] שם, עמ' 142. גם במקרה זה אין אזכור של מס' גיליון ותאריך.

[17]"ירושלים",  חבצלת, גל' 6, 28 בנובמבר 1875.

[18] "ירושלים ומצבה", שם, גל' 15, 22 בפברואר 1878.

[19]  עוד על "מלחמות בתי החולים" בירושלים, ראו מאמר בשם זה: שפרה שוורץ, עתמול, גל' כז, ינואר 2002.

[20] "מקרב הארץ – ירושלים", הצבי, גל' טז, 6 בפברואר 1885.

[21] "בירושלים", השקפה, גל' ג', 23 בינואר 1902.

[22] בנימין זאב הלוי ספיר, "ירושלים", הלבנון, גל' 22, 12 בינואר 1876.

[23] ראו הערה 17 לעיל.

[24] "שלמי תודה", מוריה, 21 בספטמבר 1913.

[25] החרות,  9 בדצמבר 1913.

[26] "מעשה נבלה ב'שערי צדק", החרות, 21 באוגוסט 1913;  אחדות,  26 באוגסט 1913; הפועל הצעיר, 26 בספטמבר 1913.

[27]  "דברים כהויתם", המודיע (עיתון אורתודוקסי שיצא לאור בפולטבה, רוסיה הצארית), 19 בספטמבר 1913.

[28] שם, שם.

[29] מסקנות "האגודה המדיצינית" הובאו בהפועל הצעיר, 26 בספטמבר 1913.

[30] מכתב מיום כ"ט מנחם אב תרע"ג, מאוסף יוסף ואלך, נכדו של ד"ר ואלאך.

[31] י.י. ילין, "ירושלים לחרפה", מוריה, 9 באפריל 1913.

[32] לונץ, נתיבות, עמ' 35-34.