באותה שנה, תש"ז-1947, נסענו כמנהגנו לחוג את סדר הפסח על שולחנם של סבא דוד וסבתא לאה, אך בניגוד לשנים הקודמות לא חזרנו בחול המועד לגן יבנה, אלא נשארנו ברחובות. קיבלנו דירה קטנה ב"גטו לוינהרץ" מתחם של כעשר דירות בשלושה מבנים, שהיו שייכים למשפחתנו המורחבת והתגוררנו בה כחצי שנה. במהלך תקופה זו בנו הורי בית חדש, על חצי המגרש שבו נמצא הצריף המטויח שתואר לעיל.
החיים ברחובות התנהלו תוך רווחה יחסית. אבי ואמי עבדו ואל הבית נכנס אביזר שקודם לכן רק חלמתי עליו: מקלט רדיו. גם חשמל היה לנו, לאחר שנים שחיינו בלעדיו. הייתי מבלה ליד הרדיו שעות, שומע תחנות רחוקות ומתפעם, ועוד יותר גדלה התפעמותי, כשמדי פעם קלטתי בגלים קצרים את שידורי המחתרות, ובעיקר את תחנת ה"הגנה" בעלת השם המוזר "תלם-שמיר-בועז". זכיתי לשמוע את השידור החי מסיפון "אקסודוס", שהועבר בקול ה"הגנה". הובטח לנו ששידור נוסף יהיה למחרת, אלא שזה לא בא, לאחר שהאנייה נתפסה על-ידי האנגלים.
התאקלמנו יפה במושבה. רוחקה אחותי ואנוכי למדנו בבית החינוך לילדי עובדים.
אני הצטרפתי לתנועת נוער – התנועה המאוחדת. בסוף הקיץ חגגתי את הבר-מצווה והזמנתי את כל ילדי הכיתה. חששתי שיבואו מעטים, שהרי הייתי תלמיד חדש. להפתעתי ולשמחתי לא נעדר אף לא אחד.
בשבוע הבר מצווה החלה שנת הלימודים תש"ח, וכמי שהחל ללמוד בכיתה א' בשנת תש"א, אך טבעי הדבר שהגעתי לכיתה ח' בשנת תש"ח. בתחילת השנה העברית סער בארץ המאבק נגד האנגלים ולא העלינו בדעתנו שזו תהיה שנה כה גורלית.
המלחמה – היא מלחמת העצמאות – פרצה מיד לאחר ההחלטה ההיסטורית באו"ם ב-29 בנובמבר 1947. רחובות לא הייתה בקו הקדמי אלא בעורף יחסי, אם כי היינו מודעים להתקפות בדרכים ולאבידות ההולכות ורבות. השיירות לירושלים עברו דרך רחובות ואנו הילדים התרוצצנו בין המשאיות והאוטובוסים המשוריינים.
אירועיה המסעירים של המלחמה, מנקודת הראות שלי לפחות, נרשמו על ידי ביומן מיוחד, שלאחר שנים הפכתי אותו לספר בשם "למעלה על המגדל". כותר המשנה הביא פירוט-יתר: "יומנו של נער במלחמת השחרור". כתבתי אותו בגוף ראשון, אך הרשיתי לעצמי לערוך שינויים ספרותיים. כך, למשל, לגיבור הספר (אני) קראתי יוסי. רוב האירועים מתוארים כפי שקרו, אם כי מפעם לפעם נקטתי בתחבולות ספרותיות שונות, כגון הוספת גיבורים ו"עיגול פינות" כדי לא לפגוע בבני משפחה ובחברים. 

 הבית הקטן שלנו, שני חדרים, מטבח והול, אכלס בתקופת המלחמה לא רק את משפחתנו, אלא גם בין עשרה לעשרים "פליטים" מגן יבנה, שנאלצו לנטוש את בתיהם בגלל הפצצות מצריות תכופות. שכן זאת לדעת: גן יבנה, מושבתנו לשעבר, הייתה בקו החזית ממש, ובאחד מימי ההפוגה זכיתי לראות ממנה במשקפת את הטור המצרי הגדול שנעצר לפני הגשר המופצץ באזור אשדוד (כיום – גשר עד הלום).
התיאור והאיור מהספר "למעלה על המגדל", עמ' 119-118, מביאים מעט מרשמי סיור שלי במושבה:

אף המושבה רחובות הופצצה פעמים רבות – מן האוויר. ביתנו הרחובותי נפגע מאחת ההפצצות. הפגיעה הייתה קלה ולמעט מספר רסיסים שחדרו אליו וחוטי חשמל שנקרעו, לא נרשמו נזקים נוספים, מה שלא הפריע לי במשך מספר ימים לראות עצמי כמשתתף פעיל במלחמה.
מן הספר עולה תמונה סוערת: הפצצות מצריות, פגישות עם חייל שאומץ על ידינו ועקבותיו נעלמו, עבודה עם שבויים ערביים בקטיף והתבגרות בצל מלחמה. הלימודים באותה שנה (תש"ח) וכן בתחילת השנה הבאה (תש"ט) היו לא סדירים. כשהחמירו ההפצצות שוּלַחְנו הביתה לימים ואף לשבועות. כשהסתיימו הקרבות היינו מאוכזבים, שכן פירוש הדבר היה לא עוד מתח, הרפתקאות וחופשים כפויים אך רצויים למדי, אלא חזרה למשטר של לימודים.